פרנסואה מוריאק: חסד בגיהינום פרובינציאלי
"אני מנסה להפוך את היקום הקתולי של הרוע למוחשי, מוחשי, בעל ריח". המשפט הזה מסביר מדוע פרנסואה מוריאק היה, במשך ארבעה עשורים, הסופר הלא-נוח ביותר בקתוליות הצרפתית — מוערץ על ידי הכנסייה בשל אמונתו וחשוד על ידה בשל מה שעשה עם אותה אמונה על הדף. הרומנים שלו מתרחשים ביערות האורנים ובכרמים של אזור בורדו, בקרב משפחות שכספן ישן ואכזריותן ביתית. אלוהים מופיע בהם בעיקר כהיעדר, וחסד, כשהוא מגיע, מגיע מאוחר.
הלנד והאם
הוא נולד בבורדו ב-11 באוקטובר 1885 למשפחה פרובינציאלית משגשגת — ההערה הביוגרפית של קרן נובל עצמה מכנה אותה משפחת בנקאים. אביו מת כשהיה בן שמונה-עשר חודשים, והוא גדל על ידי אם שמקורות מתארים כקתולית קשוחה ופוריטנית, וחונך על ידי המריאניטים. הוא זכר את עצמו כחלש, ביישן, מלא אשמה, אומלל ומופנם. אותה אם, והפסיכולוגיה של סמכות אימהית שנדחפה מעבר לגבולותיה, יהפכו לאחד הנושאים החוזרים הגדולים של הסיפורת שלו; היא מופיעה, בצורה מועברת, ברומנים שלו עצמו.
הוא למד ספרות באוניברסיטת בורדו, סיים את לימודיו ב-1905, ונסע לפריז ב-1906 כדי ללמוד פלאוגרפיה וארכיאולוגיה של ימי הביניים, ונכנס לזמן קצר ל-École des Chartes ב-1908 לפני שזנח את המלגה לטובת כתיבה. אוסף השירה הראשון שלו, Les Mains jointes, הופיע ב-1909 ומשך תשומת לב צנועה. הרומן הראשון שלו, L'Enfant chargé de chaînes, הגיע ב-1913. הוא שירת ביחידה רפואית במהלך מלחמת העולם הראשונה. העבודה הבוגרת החלה בסביבות 1920.
הרומנים
ההכרה הגיעה עם Le Baiser au lépreux (1922), סיפור על נישואים שסודרו בין גבר דוחה פיזית לאישה יפה. Genitrix (1923) לקח את הקשר אם-בן למסקנה החונקת שלו. Le Désert de l'amour (1925) זכה בפרס הגדול לרומן של האקדמיה הצרפתית. לאחר מכן, ב-1927, הגיע תרז דקיירו (Thérèse Desqueyroux), הספר שבו הוא עדיין ידוע בעיקר מחוץ לצרפת: אישה פרובינציאלית שמנסה להרעיל את בעלה ולא נענשת על ידי החוק אלא מועברת במקום זאת לגזר דין יסודי בהרבה — שתיקה, התבודדות, והגנה מכובדת של המשפחה על שמה שלה.
יצירת המופת שלו נחשבת בדרך כלל ל-Le Nœud de vipères (1932), קן הצפעונים, המסופר על ידי קמצן גוסס המרכיב תיק נגד המשפחה המקיפה את הונו — ספר, כפי שמתאר זאת תיאור אחד, על אהבה אנושית טמאה שבה יצורים חוטאים נאבקים לעבר חסד. La Fin de la nuit (1935) ו-La Pharisienne (1941) הגיעו בעקבותיו. לאורך הקריירה שלו הוא הפיק קרוב למאה כרכים: רומנים, שירים, מחזות שהועלו ב-Comédie-Française, ביוגרפיות, מאמרים דתיים, זיכרונות. יצירותיו שנאספו הגיעו לשתים-עשרה כרכים בין 1950 ל-1956.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →העולם של הספרים האלה צר בכוונה. זהו אזור הלנד, משק הבית הבורגני, העיירה הפרובינציאלית הסגורה שבה כל מיניות מרמזת על חטא ואהבה ואושר הופכים לבלתי אפשריים. מבקרים ציינו בעקביות את אותו קצה כפול: אווירה עוצמתית ותובנה פסיכולוגית פיקחית, שנפרסו בשדה קטן במכוון.
קתולי, ומותקף על כך
בסביבות 1928 עבר מוריאק את מה שהביוגרפים שלו מכנים משבר מצפון. לפניו, קוראים התלוננו שהחוטאים שלו משכנעים יותר מהמאמינים שלו. אחריו, האפשרות לחסד אלוהי עברה קרוב יותר לפני השטח של הספרים — אם כי חוקרים מציינים שהשבר פחות מוחלט ממה שנהוג להציג אותו.
המשבר הפיק את העיון הלא-בדיוני המחפש ביותר שלו. ב-God and Mammon (1929) וב-Le Romancier et ses personnages (1933) הוא הגן על זכותו של הסופר לתת לדמויות להיות חופשיות ואטומות כמו אנשים אמיתיים. אנדרה ז'יד טען את ההפך: שמוריאק כתב טוב יותר כשהוא נתן לתשוקות של הדמויות שלו לרוץ ללא הפרעה. ז'אן-פול סארטר הרחיק לכת, והאשים אותו בקיטוע עלילה ודמות על ידי הטלת אמונה נוצרית מבחוץ — במשחק אלוהים עם אנשים שהיו צריכים להישאר חופשיים. התשובה של מוריאק הייתה שהסופר שמתחיל למדוד את המרחק בינו לבין יצירותיו "מאבד לנצח את מצב החסד הזה".
הסופר הפוליטי
הוא התחיל בימין, קרוב ל-Action française. מלחמת האזרחים בספרד הניעה אותו שמאלה באופן מכריע; הוא תקף את תמיכת הכנסייה בפרנקו. הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית ב-1933, בגיל ארבעים ושמונה. תחת הכיבוש הוא נשאר בצרפת, הצטרף להתנגדות, ופרסם את Le Cahier noir בחשאי עם Éditions de Minuit תחת שם העט Forez — החבר היחיד באקדמיה שפרסם חומר התנגדות עם העיתונות הזו. דה גול הפך אותו מאוחר יותר לקצין גדול, וב-1958 הוא קיבל את הצלב הגדול של לגיון הכבוד.
לאחר המלחמה הוא הפך לפולמיקן עיתונאי אדיר, עורך ב-Le Figaro ומאוחר יותר מחבר טורי ה-Bloc-notes. הוא התנגד לשלטון הצרפתי בהודו-סין וגינה את השימוש בעינויים באלג'יריה. מ-1958 הוא היה גוליסט נלהב, ופרסם ביוגרפיה של דה גול ב-1964. מוריאק היה זה שלחץ על אלי ויזל הצעיר לפרסם, וזה שכתב את ההקדמה ל-הלילה.
מדוע פרנסואה מכונה גאון
הטענה נשענת על דבר אחד: מכשיר פסיכולוגי בעל דיוק יוצא דופן, שהופנה לחתיכת קרקע קטנה מאוד. מוריאק יכול היה להעביר את מזג האוויר הפנימי של אדם לכוד במשפחה — החישובים, ההונאות העצמיות, הלחץ הגיאולוגי כמעט של כבוד — עם דחיסה שמעט סופרים השתוו לה. הציטוט של האקדמיה השוודית מ-1952 ציין בדיוק את זה: "התובנה הרוחנית העמוקה והעוצמה האמנותית שבהן חדר ברומנים שלו לדרמה של חיי האדם". מבקרים עכשוויים העניקו לו מוניטין גבוה ביותר תוך שהם מציינים שהוא עבד בתחום צר במקצת, ושני חצאי השיפוט הזה הוגנים.
טיעון הנגד אינו טריוויאלי ונעשה על ידי הסופרים הטובים ביותר של דורו שלו. ז'יד חשב שהקתוליות שלו הקהתה אותו. סארטר טען שמוריאק רימה את הרומנים שלו — שהוא ידע את גורל הדמויות שלו מראש ובכך מנע מהן את החופש שהופך את הסיפורת לחיות, האשמה שפגעה במעמדו בקרב קוראים צרפתים שלאחר המלחמה שעברו לקראת אקזיסטנציאליזם וה-nouveau roman. הטווח שלו מוגבל באמת: אותה סביבה, אותן חנקות, אותה בורדו. הוא כתב הרבה, והסיפורת המאוחרת חוזרת על עצמה. מה ששורד את ההתנגדויות הוא הסירוב של הסיפורת לנחם. תרז דקיירו וקן הצפעונים אינם ספרים שבהם האמונה הופכת משהו לקל יותר; הם ספרים שבהם מאמין בוהה בהתמדה בכמה מעט הבדל נראה שהאמונה עושה, ומסרב להסיט את המבט. זהו הישג מוסרי לא פחות מאמנותי, וזו הסיבה שהמילה ממשיכה לשמש.
מורשת
מוריאק מת בפריז ב-1 בספטמבר 1970, בגיל שמונים וארבע, בעקבות נפילה קשה בשנה הקודמת. הרומן האחרון שלו, Un adolescent d'autrefois, הופיע לאחר מותו ונקרא כאוטוביוגרפי. בנו קלוד מוריאק היה סופר; נכדתו אן ויאזמסקי שחקנית. שני פרסים ספרותיים נושאים את שמו. תרז דקיירו נותר קבוע ברשימות הקריאה הצרפתיות — הוכחה, מסוג כלשהו, שהשדה הצר שהוא חרש הלך עמוק בצורה יוצאת דופן.