פרנסישקו דה סה דה מירנדה (Francisco de Sá de Miranda): האיש שהביא את הסונטה
בסביבות שנת 1526, אציל פורטוגזי רכב חזרה מעבר לגבול הספרדי לאחר חמש שנים בחוץ לארץ, כשהוא נושא עמו מטען לא דרמטי יותר מאשר סדרה של צורות שיריות בראשו — הסונטה, הקנצונה, הטרצה רימה של דנטה (Dante), והאוטבה רימה של אריוסטו (Ariosto) — ובכך שינה את כיוון השירה הפורטוגזית בצורה יסודית יותר מכל המצאה מקומית בודדת. לואיס דה קמואש (Luís de Camões), המשורר הגדול ביותר של פורטוגל, יבנה את הקריירה שלו על בסיס הצורות שסה דה מירנדה הביא עמו הביתה.
בן לגיטימי של קוימברה
פרנסישקו דה סה דה מירנדה נולד בקוימברה ב-28 באוגוסט 1481, בנם של קנון, גונסלו מנדס דה סה (Gonçalo Mendes de Sá), ואינש דה מלו (Inês de Melo), בת למשפחת האצולה העתיקה סה. הוא היה, על פי הגדרה קפדנית, לא חוקי בלידתו — איחוד הוריו לא עוגן רשמית — אך הוא עבר לגיטימציה בשנת 1490, מה שסלל את הדרך לחינוך ולקריירה המתאימים למעמד משפחתו. אחיו הצעיר, מם דה סה (Mem de Sá), ימשיך ויהיה המושל הכללי השלישי של ברזיל הקולוניאלית הפורטוגזית, מה שהעניק למשפחה טענה שנייה ושונה מאוד על ההיסטוריה. השכלתו המוקדמת של פרנסישקו הייתה בעלת אופי קלאסי וכנסייתי: יוונית, לטינית ופילוסופיה במכללה הצמודה למנזר סנטה קרוז, ולאחריה בשנת 1505 הרשמה לאוניברסיטה שהייתה ממוקמת אז בליסבון (המוסד שמאוחר יותר יעבור לצמיתות לקוימברה), שם למד משפטים וקיבל דוקטורט עד שנת 1516.
המשפטים העניקו לו זהות מקצועית מכובדת וגישה לחוגי החצר, שבהם נע בין "האצילים הגדולים והמשוררים המהוללים ביותר של התקופה", בחברת בני דורו כגון ברנרדין ריביירו (Bernardim Ribeiro) וקרישטובאו פלקאו (Cristóvão Falcão). הוצעו לו מינויים שיפוטיים מכוח הכשרתו המשפטית, אך לאחר מות אביו הוא הניח את המשפטים בצד כדי לעסוק בפילוסופיה ובשירה במקום — החלטה שבמבט לאחור קבעה את מסלול שארית חייו.
חמש שנים באיטליה
הפרק המכריע בקריירה של סה דה מירנדה היה מסע לאיטליה שהחל ב-1521 ונמשך כחמש שנים. הוא טייל במילאנו, ונציה, פירנצה, רומא, נאפולי וסיציליה, בתקופה שבה הרנסנס האיטלקי היה בשיאו ותרבותו הספרותית הפיקה את המודלים — הסונטה והקנצונה של פטררקה (Petrarch), הטרצה רימה של דנטה, האוטבה רימה של אריוסטו — שיגדירו את השירה האירופית למשך שתי המאות הבאות. הוא לא רק צפה בעולם הזה מרחוק; הוא פגש אותו ישירות, תוך שהוא נתקל בדמויות כולל המשוררת ויטוריה קולונה (Vittoria Colonna), ההומניסט והמשורר הקרדינל פייטרו במבו (Pietro Bembo), המשורר יאקופו סנאזארו (Jacopo Sannazzaro), ולודוביקו אריוסטו עצמו. הוא גם היה עד לתחיית התיאטרון האיטלקי, וראה קומדיות פרוזה בעלות מודל קלאסי מועלות על הבמה — חוויה שתעצב את ניסוייו המאוחרים בדרמה פורטוגזית. בשובו הביתה בסביבות 1526, עבר דרך ספרד, שם פגש את המשוררים חואן בוסקאן (Juan Boscán) וגרסילאסו דה לה וגה (Garcilaso de la Vega), שהיו בעצמם בתהליך של עשייה עבור השירה הקסטיליאנית בדיוק את מה שסה דה מירנדה עמד לעשות עבור הפורטוגזית: ייבוא של המנגנון הצורני של הרנסנס האיטלקי בשלמותו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בנייה מחדש של השירה הפורטוגזית מחלקים איטלקיים
מה שסה דה מירנדה הביא בחזרה לא היה שיר בודד או רעיון בודד, אלא אוצר מילים טכני שלם. הוא הציג את הסונטה, האליגיות, האקלוגות, הקנצונות והאוטבה רימה לשירה הפורטוגזית, יחד עם השורה בת אחת-עשרה ההברות (hendecasyllabic) שצורות איטלקיות אלו דרשו ושירה פורטוגזית לא השתמשה בה בעבר בהיקף כזה. זה הסתכם בהערכה מחדש אסתטית אמיתית — שינוי, כפי שמציינים ספרי עיון, שהציג "אסתטיקה חדשה בפורטוגל", המסיטה את המסורת השירית הלאומית הרחק מצורות השירה הימי-ביניימיות והעממיות הישנות שלה לעבר המודלים ההומניסטיים והקלאסיים הממושמעים של הרנסנס האיטלקי. התוצאה לא הוגבלה לשיריו של סה דה מירנדה עצמו: אותן צורות מיובאות אומצו ושוכפלו לאחר מכן על ידי לואיס דה קמואש, שהסונטות שלו והשימוש שלו בבית האוטבה-רימה האפי ב-"הלוזיאדים" (Os Lusíadas) התבססו ישירות על התשתית הטכנית שסה דה מירנדה הניח דור קודם לכן. במובן זה, חשיבותו של סה דה מירנדה לספרות הפורטוגזית קרובה לזו של אדריכל שמתכנן את המבנה נושא העומס מאשר של מעצב — קמואש סיפק את יצירת המופת, אך הצורות שבהן היא נבנתה היו במידה רבה הייבוא של סה דה מירנדה.
הוא עבד גם בדרמה בפרוזה, כשהוא מפיק את מה שנחשב בין הקומדיות הראשונות בפרוזה קלאסית פורטוגזית: "הזרים" (Os estrangeiros), שהועלתה בבמה בסביבות 1527–28 ופורסמה ב-1559, ו-"הוילאלפאנדוס" (Os vilhalpandos), מאותה תקופה בערך ופורסמה ב-1560. טרגדיה, "קלאופטרה" (Cleópatra), שורדת רק בקטעים. מחזות אלו, שעוצבו על פי הקומדיה האיטלקית שראה מוצגת בחוץ לארץ, מייצגים ייבוא משמעותי באותה מידה, אם כי פחות מהולל — ניסיון להעניק לפורטוגל מסורת תיאטרון קלאסית מקומית שבה לא הייתה קיימת למעשה כל מסורת כזו.
נסיגה למיניו
בסביבות 1530 נישא סה דה מירנדה לבריולאנז'ה דה אזבדו (Briolanja de Azevedo), אצילה, ומעט לאחר מכן פרש מחיי החצר כדי להשתקע על אדמה שרכש במחוז מיניו הצפוני, ולבסוף התבסס בקינטה דה טפאדה (Quinta da Tapada) ליד אמארש (Amares) עד 1552. בפרישה כפרית זו, הרחק מחצרה של ליסבון, הוא יצר את מה שרבים מהמבקרים מחשיבים כיצירתו הבוגרת המשובחת ביותר: האקלוגה "באסטו" (Basto), סדרה של מכתבי שירה (Cartas) המופנים לדמויות כולל המלך ז'ואאו השלישי (John III), וסאטירות שיריות המבקרות את הנימוסים והשחיתות של החברה הפורטוגזית בת זמנו. שנות חייו האחרונות סומנו על ידי אובדן — בנו הבכור מת ב-1553, אשתו ב-1555, ופטרונו המלכותי המלך ז'ואאו השלישי ב-1557 — צער שצבע את הטון המהורהר, שלעיתים קרובות מלנכולי, של הסאטירות והאיגרות המאוחרות שלו.
מדוע פרנסישקו מכונה גאון
המקרה עבור הגאונות של סה דה מירנדה הוא מקרה של תוצאה היסטורית ולא של כוח ספרותי טהור של שיר בודד. הוא נזקף לזכותו, בקונצנזוס יוצא דופן בקרב היסטוריונים של הספרות הפורטוגזית, כדמות שכיוונה מחדש באופן עצמאי מסורת שירית לאומית שלמה על ידי ייבוא, ללא פגע, של המנגנון הצורני של הרנסנס האיטלקי — הסונטה מעל הכל — והפיכתה לנכס פורטוגזי מאוזרח. זהו סוג נדיר באמת של הישג ספרותי: לא יצירה של צורה חדשה מכלום, אלא השתלה מוצלחת של מסורת זרה כה מלאה שהיא הפכה לבלתי נראית כייבוא בתוך דור, ספוגה בצורה כה יסודית שקמואש יכול היה לבנות את האפוס הלאומי הפורטוגזי על יסודותיה מבלי להזדקק להצדיק את ההשאלה. הטיעון הנגדי הכנה הוא ששיריו של סה דה מירנדה עצמו, הנשפטים טהורות כשירים, זוכים להערכה מאשר לאהבה — שירה מוכשרת, רצינית, שלעיתים קרובות דידקטית שלעיתים רחוקות מגיעה לגבהים הליריים של המשורר שבא אחריו. הגאונות שלו, אם המילה חלה, היא הגאונות של המעביר והטכנאי: משורר-מלומד עם הטעם לזהות מה היה לאיטליה להציע והמשמעת לשכפל זאת בנאמנות בשפה חדשה, ולא קול מקורי בעל חזון בזכות עצמו. מחוץ למחקר מומחה של ספרות הרנסנס הפורטוגזית, הוא נותר כמעט בלתי ידוע לחלוטין.
מורשת
סה דה מירנדה מת במאי 1558 בטפאדה, אחוזתו הכפרית, לאחר ששרד את המלך הפטרון שלו בפחות משנה. מורשתו המתמשכת היא מבנית ולא אנקדוטלית: הוא העניק לשירה הפורטוגזית את הסונטה, האקלוגה, איגרת השירה והקומדיה הקלאסית בפרוזה, כלים שכל משורר פורטוגזי גדול אחריו, קמואש ראשון ביניהם, ישתמש בהם כאילו היו שייכים לשפה מאז ומעולם.