פרנסיסקו אנטוניו אֶנסינה (Francisco Antonio Encina): ההיסטוריון הנקרא ביותר והמפוקפק ביותר בצ'ילה
הוצאת נסימיינטו (Nascimento) מכרה יותר ממאתיים אלף עותקים של היסטוריה בת עשרים כרכים של צ'ילה. זוהי עובדה מוציאה לאור בלתי סבירה עד כדי כך שהיא ראויה לרגע של מחשבה: היסטוריה מלומדת רבת-כרכים, במדינה של כמה מיליוני אנשים, נמכרת בכמות של רב-מכר. פרנסיסקו אנטוניו אֶנסינה השיג דבר שאף היסטוריון צ'יליאני לפניו או אחריו לא הצליח להשיג — הוא הפך את העבר הלאומי לסחורה בשוק המוני. ארבע שנים לאחר שצ'ילה העניקה לו את הפרס הלאומי לספרות, היסטוריון עמית פרסם הריסה בשני כרכים של עבודתו תחת הכותרת, ללא כחל וסרק, Francisco A. Encina: simulador (פרנסיסקו א. אֶנסינה: המתחזה). המתחזה.
בנו של בעל האדמות
אֶנסינה נולד ב-10 בספטמבר 1874 למשפחת בעלי קרקעות עשירה מאזור מאולה (Maule) שבמרכז צ'ילה; מקורות מצביעים על לידתו בסן חבייר (San Javier) או בטאלקה (Talca), בירת המחוז הסמוכה. הוא היה תלמיד מצטיין בתיכון בטאלקה (Liceo de Talca), המשיך ללימודי משפטים באוניברסיטת צ'ילה (Universidad de Chile), וסיים את לימודיו בשנת 1896.
הוא עסק בעריכת דין זמן קצר בלבד. מה שריתק אותו היה האדמה. אֶנסינה פנה למינהל חקלאי והוכיח מיומנות רבה בכך, כשהוא צובר במהלך העשורים הבאים תיק עבודות של עשרות נכסים המשתרעים לאורך המדינה, מוואינאר (Vallenar) בשולי המדבר בצפון ועד פוארטו מונט (Puerto Montt) בדרום הגשום. הוא הפך ללטיפונדיסטה (latifundista) מהשורה הראשונה. עובדה זו חשובה להבנתו: הוא לא היה פרופסור שכותב על כלכלה שקרא עליה. הוא היה פעיל בתוכה, ומסקנותיו על הכישלון המסחרי הצ'יליאני נבעו מצפייה בצ'יליאנים ובזרים המתחרים על קרקע שהייתה בבעלותו.
ציר, ואכזבה
בין השנים 1906 ו-1912 הוא כיהן בקונגרס כציר עבור לינארס (Linares), לונקומיז'ה (Loncomilla) ופראל (Parral). החוויה הותירה בו מרירות. הרפובליקה הפרלמנטרית של צ'ילה באותן שנים הייתה מנגנון של מיקוח סיעתי, ואֶנסינה יצא ממנה משוכנע שהפרלמנטריזם הליברלי אינו רק לא יעיל, אלא מסכה על ריקבון לאומי.
האכזבה הולידה ספר, והספר הוליד תנועה. Nuestra inferioridad económica: sus causas, sus consecuencias (הנחיתות הכלכלית שלנו: סיבותיה, תוצאותיה) הופיע בשנת 1912, לצד כרך נלווה, La educación económica y el liceo (החינוך הכלכלי והתיכון), על בתי הספר. הטיעון היה שהחולשה הכלכלית של צ'ילה אינה עניין של טעות במדיניות או מזל רע, אלא של אופי לאומי והיווצרות לאומית — שהמדינה מייצרת עורכי דין, נואמים ופקידים במקום שבו היא זקוקה ליצרנים, וכי מערכת החינוך שלה היא המנגנון של אותו כישלון. התזה נחתה בכבדות על דור שכבר היה חרד מירידתה של צ'ילה ביחס לארגנטינה וברזיל, ואֶנסינה הפך לדמות מייסדת של המפלגה הלאומנית הראשונה של צ'ילה, לצד גיירמו סוברקאסו (Guillermo Subercaseaux), לואיס אלברטו אדוארדס ויווס (Luis Alberto Edwards Vives), טנקרדו פינוצ'ט (Tancredo Pinochet) ולואיס גלדאמס (Luis Galdames).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →את החלק הלא נוח של האבחנה אי אפשר לערוך החוצה. התיאור של אֶנסינה לגבי האופי הלאומי היה גזעי במפורש, הוא דירג אוכלוסיות לפי יכולת מורשת, ותיאוריית גזע זו עוברת לאורך עבודתו ההיסטורית כהנחת יסוד מארגנת ולא כהערת שוליים. הוא מתואר באופן חד-משמעי ברשומות המודרניות כעליונות לבנה, וכל תיאור הגון של השפעתו חייב לשאת זאת.
עשרים הכרכים
אֶנסינה פרש מהפוליטיקה לטובת מלגה ובשנים 1938 עד 1952, בעבודה עם העוזר לאופולדו קסטדו (Leopoldo Castedo), הפיק את Historia de Chile desde la prehistoria hasta 1891 (ההיסטוריה של צ'ילה מהפרהיסטוריה ועד 1891) — עשרים כרכים, העבודה ההיסטורית האישית הגדולה ביותר שהופקה בצ'ילה של המאה העשרים. העיבוד בשלושת הכרכים של קסטדו, שפורסם בשנת 1954, נמכר היטב באופן דומה והכניס את גרסתו של אֶנסינה לסיפור הלאומי למשקי בית רגילים.
סביב ה-Historia בנה אֶנסינה מקרה מתודולוגי מפורש. ב-El nuevo concepto de la historia (התפיסה החדשה של ההיסטוריה, 1935) וב-La literatura histórica chilena y el concepto actual de la historia (הספרות ההיסטורית הצ'יליאנית והתפיסה הנוכחית של ההיסטוריה, 1935) הוא תקף את המסורת התיעודית של ההיסטוריוגרפיה הצ'יליאנית — הפוזיטיביזם הארכיוני של המאה התשע-עשרה — וטען לטובת סינתזה, אינטואיציה וחדירה פסיכולוגית. היסטוריה, הוא טען, דורשת יותר דמיון מכתיבת בדיון; ההיסטוריון חייב להרגיש את נושאו לפני שהוא יכול לתאר אותו. ספרו Portales: introducción a la historia de la época de Diego Portales (פורטאלס: מבוא להיסטוריה של תקופת דייגו פורטאלס, 1934) היה יצירת ההדגמה, דיוקן פסיכולוגי של השר הסמכותני שעיצב את המדינה הצ'יליאנית. בשלהי חייו פנה לביוגרפיה בת שמונה כרכים של בוליבאר (Bolívar), שפורסמה מ-1957 ועד שנת מותו.
ההאשמות
ההיסטוריונים המקצועיים השיבו. אֶנסינה הואשם בגניבה ספרותית מדייגו בארוס ארנה (Diego Barros Arana), המחבר רב-העוצמה מהמאה התשע-עשרה של ה-Historia de Chile הגדולה הקודמת; בבדית עובדות מוחלטת; באידיאולוגיה גזענית; ובעלבון מיותר להיסטוריונים אקדמיים שעמלם הארכיוני, לפי דבריהם, שימש אותו לחיות ממנו בשקט. ריקרדו דונוסו (Ricardo Donoso) אסף את כתב האישום ב-Francisco A. Encina: simulador (1969–1970), שפורסם לאחר מותו של אֶנסינה ועדיין מהווה נקודת התייחסות למקרה נגדו.
מגיניו השיבו במישור אחר. הם הצביעו על הפרוזה, שהיא משכנעת באמת; על כישרון אמיתי לסינתזה, להחזקת ארבע מאות שנים בצורה נרטיבית אחת; ועל גוף מחשבתי שהתפתח באופן אותנטי במקום להרכיב מאחרים. הפרס הלאומי לספרות בשנת 1955 רשם את פסק הדין של הממסד שההישג עלה על ההתנגדויות — והמחלוקת לא פסקה.
מדוע פרנסיסקו מכונה גאון
הרשומה אינה תומכת בגאונות במובן של תגלית או שיטה; היא תומכת במשהו צר יותר ועדיין מדהים. הכושר הייחודי של אֶנסינה היה סינתזה נרטיבית תחת רעיון מכוון. הוא יכול היה לקחת את כל טווח ההיסטוריה הצ'יליאנית ולהטיל עליה עמוד שדרה פרשני יחיד — השאלה מדוע המדינה הזו משיגה ביצועים נמוכים מהפוטנציאל שלה — ולקיים את עמוד השדרה הזה לאורך עשרים כרכים מבלי שהקורא יאבד את החוט. זוהי אינטליגנציה קומפוזיציונית נדירה, והיא מסבירה את מאתיים אלף העותקים. הייתה לו גם אינסטינקט של פולמוסן לוויכוח שחברה מנהלת בסתר עם עצמה, וזה מה שהפך את Nuestra inferioridad económica למסמך מייסד של הלאומיות הצ'יליאנית ולא לעוד עלון אחד נוסף.
מקרה הנגד הוא חמור ובמידה רבה תופס. היסטוריון שהואשם באופן אמין בבדית עובדות ובניכוס מחקרו של בארוס ארנה נכשל בדרישת המינימום של הדיסציפלינה, ושום איכות של פרוזה לא מתקנת זאת. מכשיר ההסבר המרכזי שלו — יכולת גזעית מורשת — אינו רק פוגעני אלא ריק אנליטית, דרך לעצור חקירה במקום לבצע אותה. התיאור ההגון הוא שאֶנסינה היה סופר בעל כוח נרטיבי יוצא דופן ותפוצה פופולרית עצומה שהמלגה ההיסטורית שלו אינה מהימנה על ידי היסטוריונים, ושרעיונותיו העיקריים על אופי לאומי הופרכו במקום להיות מוחלפים. הוא דמות מרכזית בחיים האינטלקטואליים הצ'יליאניים שאינו סמכות מהימנה על שום דבר שעליו כתב.
מורשת
אֶנסינה מת בסנטיאגו ב-23 באוגוסט 1965, בגיל תשעים. צילו על ההיסטוריוגרפיה הצ'יליאנית הוא ארוך ומביך: במשך עשורים שלו הייתה הגרסה של העבר הלאומי שרוב הצ'יליאנים האוריינים באמת הכירו, וחוקרים מאוחרים יותר השקיעו מאמץ רב בתיקונו כמו בבנייה על בסיסו. הזרמים הלאומניים והרוויזיוניסטיים שהוא עזר להקים האריכו ימים אחריו, והוויכוח שהחל — אם כישלונותיה של צ'ילה הם מבניים או אופייניים — עדיין חי. מעטים ההיסטוריונים שהופרכו בצורה כה יסודית ונקראו בצורה כה יסודית.