פרנאן ברודל (Fernand Braudel): ההיסטוריון שכתב על הים מהזיכרון
פרנאן ברודל כתב את יצירת המופת שלו מבלי שתהיה לו גישה לארכיון כלשהו. הוא נפל בשבי הצבא הגרמני ב-1940 והוחזק כשבוי מלחמה במשך חמש שנים, ובמהלכן חיבר את הטיוטה הראשונה למה שיהפוך לאחד מחיבורי ההיסטוריה המשפיעים ביותר במאה ה-20 – הכל מהזיכרון, בתוך מחנה שבויים, מבלי שיעמוד לרשותו ולו מסמך אחד לבדיקת תאריכים. הספר עסק בים התיכון לאורך תקופה שלמה, והוא עתיד היה לשנות לצמיתות את האופן שבו היסטוריונים תופסים את הזמן עצמו.
מלורן ועד אלג'יר
ברודל נולד ב-24 באוגוסט 1902 בלינוויל (Lunéville) שבלורן, במזרח צרפת, למשפחה שמתוארת באחד הפרופילים כמשפחת איכרים – רקע שבו ההיסטוריה הצבאית, ולא הימית, כבשה לראשונה את דמיונו. הוא למד בסורבון בפריז, וסיים את לימודי התואר הראשון ב-1923 עם הכשרה מסורתית בהיסטוריה פוליטית; עבודת התזה המוקדמת שלו מ-1922 התמקדה באופן מצומצם במהפכה הצרפתית בעיר בר-לה-דוק (Bar-le-Duc). באותה שנה קיבל משרת הוראה באלג'יריה הצרפתית, שם נשאר עד 1932, ושם, הרחק מהארכיונים והמוסכמות של ההיסטוריוגרפיה הצרפתית המטרופוליטנית, החל דמיונו להשתנות. החשיפה לערי הנמל של הים התיכון ולהיסטוריה הארוכה של המסחר הימי שבהם, משכה אותו לעבר קנה מידה רחב בהרבה מהפוליטיקה של מדינת הלאום שבה הוכשר לעסוק.
מפגש ששינה כיוון קריירה
מפגש ב-1930 באלג'יר עם ההיסטוריון הבלגי אנרי פירן (Henri Pirenne) התברר כמכריע. פירן לימד את ברודל הצעיר להתייחס להיסטוריה כאל הרפתקה ולראות בים עצמו דמות בעלת אישיות משלה, ולא רק רקע פסיבי לאירועים אנושיים – שיעור שברודל יקדיש את המשך הקריירה שלו לפיתוחו. מנחה עבודת הדוקטורט שלו, ההיסטוריון המשפיע לוסיאן פבר (Lucien Febvre), העניק לו את הכיוון המדויק שיגדיר את מפעל חייו, כשהציע לו להפוך את סדרי העדיפויות שתיכנן ולהפוך את הים התיכון עצמו, ולא את המלך פיליפ השני מספרד, לנושא האמיתי של מחקרו. ברודל לימד באוניברסיטת סאו פאולו בברזיל מ-1935 עד סביבות 1937, ובכך הרחיב עוד יותר את תפיסתו לגבי קנה המידה הגיאוגרפי של ההיסטוריה לפני שחזר לצרפת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →יצירת מופת שנכתבה בשבי
ברודל גויס כקצין בצבא הצרפתי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נפל בשבי ב-1940 ובילה את שאר המלחמה כשבוי. מנותק מכל ארכיון במשך חמש שנים, הוא כתב את הטיוטה הראשונה של "הים התיכון והעולם הים-תיכוני בתקופת פיליפ השני" כמעט כולה מהזיכרון, כשהוא ניזון משליטה דמיונית בחומר שספג במשך כמעט שני עשורים. הספר, שפורסם בצרפתית ב-1949, טען שהאירועים הפוליטיים המהירים שהיסטוריונים חקרו באופן מסורתי – קרבות, חוזים, עלייה ונפילה של מלכים – היו, לפי תיאורו של ברודל, רק "הפרעות על פני השטח, קצף גלים" מעל זרמים איטיים וחזקים הרבה יותר: גיאוגרפיה, אקלים, נתיבי מסחר והקצבים העמוקים של חיי החומר היומיומיים. הוא כינה מסגרת זו "הזמן הארוך" (longue durée), מושג שהפך מאז לאחד הרעיונות המאומצים ביותר במתודולוגיה היסטורית, המשמש הרבה מעבר להיסטוריה של הים התיכון או אפילו של אירופה.
בניית אימפריה מוסדית
לאחר המלחמה, הקריירה של ברודל עברה ממחקר אישי לבניית מוסדות בהיקף שמעט היסטוריונים מנסים אי פעם. הוא נבחר לקולז' דה פראנס ב-1946 וסייע בהקמת המחלקה השישית של האקול פרטיק דה אוטז אטיד (École Pratique des Hautes Études) בשנה שלאחר מכן, ולימים ירש את חונכו לוסיאן פבר כנשיא המוסד ב-1956, תפקיד שהעניק לו השפעה ניכרת על כיוון המחקר ההיסטורי בצרפת. באותה שנה הוא נטל לידיו את העריכה הבלעדית של כתב העת "אנאל" (Annales), הפרסום המוביל של התנועה ההיסטוריוגרפית – אסכולת האנאל – שבראשה עמד ברודל ושאותה גילם בעשורים שלאחר המלחמה. ב-1963 הקים בפריז את "בית מדעי האדם" (Maison des Sciences de l'Homme), מוסד מחקר בין-תחומי שקישר בין היסטוריונים לכלכלנים, סוציולוגים ואנתרופולוגים, מתוך אמונה שהיסטוריה אינה יכולה להיות מובנת כראוי בבידוד משאר מדעי החברה. הוא חתם את מפעל בניית המוסדות שלו ביצירה מרכזית שנייה, "ציוויליזציה וחומריות, מאות 15–18" (Civilization and Capitalism, Fifteenth to Eighteenth Century), שפורסמה בצרפתית בין 1967 ל-1979, והרחיבה את מסגרת ה"זמן הארוך" שלו אל היסודות החומריים של החיים הכלכליים הגלובליים בעידן המודרני המוקדם.
הכרה
התארים וההכרה של ברודל הצטברו בשלב מאוחר אך באופן מכריע. הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית (Académie Française) ב-1984, אחד הכבודים הגבוהים ביותר בחיי הרוח בצרפת, וכיהן כנשיא הוועדה המדעית של המכון הבינלאומי להיסטוריה כלכלית בין השנים 1971 עד 1984. ההיסטוריון הבריטי יו טרבור-רופר (Hugh Trevor-Roper) כינה את עבודתו של ברודל "התוצר המזוקק של אסכולת האנאל", הערכה ממסורת היסטוריוגרפית יריבה שהייתה בעלת משקל ממשי.
מדוע פרנאן מכונה גאון
הטיעון של ברודל לתואר גאון נשען על שילוב יוצא דופן: הוא הגדיר מחדש את היחידה הבסיסית של הזמן ההיסטורי עצמו, בטענה שהאירועים האישיים שהיסטוריונים תמיד התייחסו אליהם כאל חומר הגלם של ההיסטוריה הם למעשה השכבה הכי פחות משמעותית שלה, והוא עשה זאת בתנאים – שנות מאסר ללא גישה למקורות – שהיו מונעים מרוב החוקרים לכתוב דבר. זו אינה מבריקות טכנית צרה; זהו ארגון מחדש מושגי של מסגרת ההתייחסות של תחום שלם, שבוצע באמצעות מה שמעריציו מתארים כדמיון ספרותי אמיתי. ברודל עצמו העדיף להיקרא "סופר" (écrivain) ולא "היסטוריון" (historien), מה שמרמז שהבין את כשרונו כספרותי יותר מאשר אקדמי גרידא – היכולת לגרום לקוראים להרגיש את כובד המשקל האיטי של הגיאוגרפיה והאקלים ככוח חי בעניינים אנושיים. הטיעון הנגדי ההוגן הוא שהמוניטין של ברודל נשען במידה רבה על אותה סוחפות ספרותית ולא על דיוק תיעודי; מבקרים ציינו זה מכבר שמסגרת ה"זמן הארוך", מאירת עיניים ככל שתהיה, קשה לבדיקה קפדנית, וכי סגנון הנרטיב הגדול של ברודל עלה לעיתים על מה שמקורות ארכיוניים יכלו לתמוך בו. הגאונות שלו, אם המונח חל, הייתה דמיונית ואדריכלית ולא מבוססת ראיות צרה – בניית מסגרת כה משכנעת שהיא עיצבה מחדש את האופן שבו תחום שלם חושב, בין אם כל טענה בתוכה ניתנה לאימות עצמאי ובין אם לא.
מורשת
ברודל הלך לעולמו ב-1985, זמן קצר לאחר בחירתו לאקדמיה הצרפתית. אסכולת האנאל שאותה הוביל נותרה אחת התנועות המשפיעות ביותר בהיסטוריוגרפיה של המאה ה-20, וה"זמן הארוך" עצמו נדד הרבה מעבר למחלקות היסטוריה לעבר כלכלה, סוציולוגיה ואפילו מדעי האקלים, בכל מקום שבו חוקרים זקוקים לשפה עבור תהליכים איטיים מדי מכדי להירשם כ"אירועים". מעטים ההיסטוריונים שהותירו אחריהם מושג יחיד כה עמיד, עד שהוא מופעל כיום על ידי אנשים שמעולם לא קראו עמוד אחד ממה שכתב.