פרדיננד הומל: ילד הפלא של הנבל שניהל את הבמה של ברלין
בין 1864 ל-1867 ילד שטרם הגיע לגיל העשרה סייר בגרמניה, סקנדינביה ורוסיה כווירטואוז נבל. הוא למד אצל אביו, חלילן בתזמורת המלכותית בברלין, והיה טוב מספיק כדי שמלך פרוסיה ישלם עבורו לנסוע לווינה וללמוד אצל אנטוניו זמארה. שישים שנה לאחר מכן אותו אדם עדיין היה בברלין, לאחר שבילה שני עשורים בניהול מוזיקת הבמה של התיאטרון המלכותי והפיק קטלוג של יותר מ-150 מספרי אופוס. הקריירה של פרדיננד הומל היא כל הקשת של החיים המוזיקליים הגרמניים מביסמרק ועד ויימאר, שחי אותה אדם שכמעט אף אחד לא זוכר כיום.
המקצוע של האב
הוא נולד בברלין ב-6 בספטמבר 1855. העובדה המכרעת בילדותו היא משק הבית: אביו ניגן בחליל בתזמורת המלכותית, והעניק לילד את ההדרכה הראשונה שלו – גם בפסנתר וגם בנבל – מגיל ארבע בערך. האימון הכפול הזה אינו רגיל והוא עיצב הכל. הנבל הפך אותו לסולן סיורים בילדותו; הפסנתר הפך אותו למלחין.
אין לבלבל בינו לבין יוהאן נפומוק הומל, תלמידו של מוצרט שמת ב-1837. השניים אינם קשורים, והתנגשות השמות לא עשתה חסד עם האיש הצעיר בספרי העיון.
חינוך ברלינאי ממצה
אחרי שנות ילד הפלא ומלגת זמארה בווינה, הומל חזר הביתה ועשה משהו שילדי פלא לעיתים קרובות לא עושים: הוא חזר לבית הספר, ביסודיות. מ-1868 עד 1875 למד באקדמיה החדשה למוזיקה של תיאודור קולאק, אז הקונסרבטוריון הפרטי המוביל בברלין. הוא למד הלחנה בבית הספר הגבוה המלכותי למוזיקה אצל וולדמר ברגיל – אחיה למחצה של קלרה שומאן, וצינור ישיר למסורת שומאן-מנדלסון – ואצל פרידריך קיל, המורה הקונטרפונקטי המטיל אימה ביותר בעיר.
שום דבר בייחוס הזה אינו אופנתי. זהו המרכז השמרני העמוק של המוזיקה הגרמנית, ועבודתו של הומל מעולם לא עזבה אותו.
הוא גם עבד. הוא ניגן בנבל בתזמורת של בנג'מין בילסה, ההרכב שנגניו יפרשו כדי לייסד את הפילהרמונית של ברלין.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אופוס 1 עד אופוס 152
התפוקה המפורסמת שלו החלה מוקדם – ה-Grande Polka de Concert בלה במול, אופוס 1, מתוארכת ל-1871, כשהיה בן שש-עשרה – ואז פשוט לא עצרה. IMSLP מונה 152 מספרי אופוס, עם פערים, פלוס גוף של יצירות ללא מספר, שהוצאו על ידי הבתים האירופיים הגדולים: סימרוק, שוט, זיגל.
צורתה מלמדת. יש Fantasie-Impromptu לנבל, אופוס 23 (1881), הכלי של ילדותו צף בשנות העשרים לחייו. יש לפחות ארבע סונאטות לצ'לו, פרוסות על פני אופוס 2, 9, 12 ו-38. יש רביעיית פסנתר בדו דיאז מינור, אופוס 19 (1879), וחמישיית פסנתר בלה מינור, אופוס 47 (1887), וקונצ'רטו לפסנתר, אופוס 35, מ-1884. הרבה יותר מאוחר, באופוס 105, מגיעה סימפוניה ברה מז'ור מתוארכת ל-1909. לצד אלה רצות סונאטות לכינור וקרן, מחזורי שירים נרחבים והרבה מוזיקה מקהלתית, במיוחד למקהלת גברים – הרפרטואר של ה-Männerchor שהיה עמוד השדרה של עשיית המוזיקה החובבנית הגרמנית.
השירים הם המקום שבו הכי קל לשמוע את מלאכתו. הוא הלחין את ה-Tragödie של היינה – "Entflieh mit mir und sei mein Weib", "Es fiel ein Reif in der Frühlingsnacht", "Auf ihrem Grab, da steht eine Linde" – ו-"Ich hab' im Traum geweinet", בין הטקסטים המולחנים ביותר בשפה הגרמנית. הבחירה להתחרות על המגרש הזה אומרת לך מה הוא חשב על הטכניקה שלו.
קאפלמייסטר לכתר
ב-1892 מונה הומל להוביל את מוזיקת הבמה בתיאטרון המלכותי בברלין, ומ-1897 עד 1917 הוא ניהל אותה – תפקיד אדמיניסטרטיבי וניצוח במרכז תרבות החצר הפרוסית, שהוחזק ישר לאורך שלטונו של וילהלם השני ואל תוך קריסת האימפריה.
האופרות שלו שייכות לאותן שנים. Mara הגיעה ב-1893, בתקופה שבה אופרת הווריזמו הקצרה והאלימה שטפה את אירופה; Angla ו-Ein treuer Schelm באו בעקבותיה ב-1894, Assarpai ב-1898, Sophie von Brabant ב-1899, Die Beichte ב-1900. שתיים נוספות הגיעו זמן רב לאחר שהעולם שהזמין אותן נעלם: Die Gefilde der Seligen ב-1917 ו-Jenseits des Stroms ב-1922. הוא גם כתב מוזיקה נלווית לתיאטרון, בעיקר ב-1903. הוא מת בברלין ב-24 באפריל 1928.
מדוע פרדיננד מכונה גאון
הוא אינו כזה, ואף מקור שהתייעצנו בו כאן לא מיישם את המילה. התיאור הכנה של פרדיננד הומל הוא: מוזיקאי מקצועי מצויד היטב מהמסורת הגרמנית הגבוהה, שעשה כל עבודה שהמסורת הזו הכילה ועשה את כולן בצורה מיומנת.
האיכות המסוימת שראויה לציון היא שטף על פני תפקידים שבדרך כלל נפרדים. הוא היה ילד וירטואוז אמיתי בנבל, נגן תזמורת, מנצח ומנהל תיאטרון במשך עשרים וחמש שנים, ומלחין במהות בכל צורה שהתקופה שלו הכירה – פסנתר סולו, נבל, מוזיקה קאמרית עם פסנתר, קונצ'רטו, סימפוניה, לידר, מקהלת גברים, ושמונה אופרות על פני שלושה עשורים. מעט מאוד מוזיקאים מכל תקופה כיסו את השטח הזה, והכיסוי לא היה שטחי: כדי להפיק 150 פלוס מספרי אופוס מפורסמים עבור סימרוק ושוט, מישהו בבית ההוצאה חייב להמשיך להאמין שיש שוק.
הטיעון הנגדי מכריע. הומל לא המציא כלום. הוא הגיע עם הטכניקה של ברגיל וקיל והשתמש בה, ללא שינוי, אל תוך שנות ה-20, שעד אז שנברג כבר כתב את פיירו לונר שלושה רחובות משם. האופרות שלו נעלמו עם תיאטרון החצר שהפיק אותן ואף אחת לא תופסת מקום ברפרטואר. הסימפוניה שלו הגיעה באופוס 105, מאוחרת ולא מבשרת. השווה אותו להומפרדינק, בן זמנו המדויק שכתב אופרה אחת שמעולם לא עזבה את הבמה, וההבדל בין מלאכה ליצירה ברור. הומל הוא מקרה הבוחן של אדם שהחזיק בכל מיומנות שמלחין צריך מלבד זו שהופכת מלחין לנחוץ.
מורשת
הוא שורד כעת בשני מקומות: רפרטואר הנבל, שבו אוזן של וירטואוז עדיין ניכרת בכתיבה, ואנתולוגיות השירים, שבהן הגדרותיו להיינה ממשיכות להילמד ומושרו. השאר – האופרות, הסימפוניה, יצירות מקהלת הגברים – יושב בקטלוג של IMSLP ומחכה לתחייה שטרם הגיעה. זהו גורלו הרגיל של המיומן, והקריירה של הומל ראויה לתשומת לב בדיוק בגלל שהיא ממפה במדויק את העולם שהפיק את המלחינים שאנחנו כן זוכרים.