פאוסט: המלומד שידע הכול ורצה עוד
המלומד הזקן יושב בחדר עבודתו הצפוף בחצות, מוקף בספרים שצרכו את חייו, ומתוודה על ייאושו. הוא שלט בפילוסופיה, משפטים, רפואה ותיאולוגיה; הוא נקרא דוקטור; סטודנטים מעריצים אותו. והוא הגיע למסקנה שהוא אינו יודע דבר ששווה לדעת. "אני רואה שאנחנו לא יכולים לדעת כלום," מקונן פאוסט של גתה – ומתוך חוסר שביעות הרצון חסר התחתית הזה מגיעה העסקה המפורסמת ביותר בספרות המערבית. פאוסט הוא הגאון שעבורו גאונות אינה מספיקה, המוח כה עצום עד שכל הירושה של הלמידה האנושית מותירה אותו מורעב.
אגדה המושרשת באדם אמיתי
אגדת פאוסט צמחה מדמות אמיתית: אלכימאי ואסטרולוג גרמני נודד בשם יוהאן גאורג פאוסט שחי בתחילת המאה השש-עשרה ורכש מוניטין של למידה אוקולטית ועסקאות אפלות. לאחר מותו, סיפורי עם וספר כיס פופולרי משנת 1587 הפכו אותו למיתוס אזהרה, וסופרים נאחזו בו. הסיפור שרד כי הוא לכד משהו חיוני לגבי העידן המודרני השחר: הרגע שבו בני אדם החלו להאמין שלידע אין גבולות, ותהו מה גבולות כאלה עשויים לעלות.
הגינוי של מרלו, השאיפה של גתה
שני סופרים העניקו לאגדה את כוחה המתמשך. המחזאי האליזבתני כריסטופר מרלו, בדוקטור פאוסטוס (סביב 1604), כתב טרגדיה של גינוי: פאוסטוס שלו חותם בדם על נשמתו עבור עשרים וארבע שנים של ידע וכוח קסום, מבזבז את המתנה על מופע טריוויאלי, ונגרר צורח לגיהינום בסוף – אזהרה חמורה מפני גאווה אינטלקטואלית. מאתיים שנה לאחר מכן, יוהאן וולפגנג פון גתה דמיין מחדש את הסיפור לאורך חיים של עבודה, כשהוא משלים את החלק השני של פאוסט שלו רגע לפני מותו ב-1832. הפאוסט של גתה אינו פשוט מגונה; הוא נגאל. החטא שלו והישועה שלו הם אותה שאיפה חסרת מנוחה, וההתערבות המפורסמת עם מפיסטופלס נשענת על תנאי: פאוסט יאבד את נשמתו רק אם אי פעם ינוח בסיפוק, אם אי פעם יאמר לרגע חולף, "הישאר, אתה כה יפה." הגאון ניצל בדיוק בגלל שהוא לעולם אינו יכול להפסיק לחפש.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האנטומיה של אינטלקט בלתי נלאה
מה שהופך את פאוסט לגאון ולא רק לחוטא הוא איכות הרעב שלו. יש לו את המתנה הנדירה והמסוכנת של מוח שלא ניתן לספק על ידי שליטה. ברק רגיל מצטבר ונח; הברק של פאוסט הוא חוסר שביעות רצון קבוע, סירוב לקבל כל גבול כסופי. זו הסיבה שהוא מהדהד כל כך עמוק עם העולם המודרני. הוא דמות הפטרון של המדען שחייב לדעת עוד דבר אחד, הממציא שלא יכול להניח לטבע לנפשו, המחפש שסוחר בנוחות, מצפון ואפילו אהבה עבור האופק הבא של הבנה.
מפיסטופלס, השטן האורבני שמשרת אותו, אינו מפתה גס אלא ציניקן מבריק, והדיאלוגים ביניהם הם בין חילופי הדברים הפילוסופיים הגדולים בספרות. השד מציע ניסיון ללא גבול; המחיר הוא הנשמה, כלומר, העצמי. הטרגדיה והגדולה של פאוסט אינן ניתנות להפרדה: אותו דחף שהופך אותו למפואר הופך אותו למסוגל לנזק נורא, כולל הרס החפה מפשע גרטשן, שהחורבן שלה הוא המחיר האנושי של השאפתנות הקוסמית שלו.
ה"עסקה הפאוסטית" נכנסת לשפה
מעט דמויות בדיוניות העניקו לעולם ביטוי עמיד כמו "עסקה פאוסטית" – הסחר ביושרה, בנשמה או בטוב ארוך הטווח של אדם עבור כוח, ידע או הצלחה מיידיים. הוא מופעל בפוליטיקה, עסקים, מדע ואתיקה בכל פעם שמישהו משיג משהו יוצא דופן במחיר משחית. הפיזיקאים הגרעיניים, מייסדי הטכנולוגיה, עושי העסקאות שמקריבים עקרונות עבור יכולת: כולם מתוארים, שוב ושוב, כפאוסטים. המיתוס הפך לאחת הקטגוריות המוסריות הבסיסיות שדרכן העולם המודרני בוחן את השאיפות של עצמו.
מדוע זה חשוב
פאוסט חשוב כי הוא המראה שעידן הידע מחזיק מול עצמו. הוא שואל את השאלה שהופכת דחופה יותר עם כל פריצת דרך מדעית וכל טכנולוגיה חדשה: האם יש ידע שאסור לנו לרדוף אחריו, כוח שאסור לנו לאחוז בו, ועל מה אנחנו מוותרים כדי להשיג אותו? הגרסה של גתה מציעה תקווה שברירה – שהשאיפה עצמה, אם היא משרתת את החיים ונוגעת בחסד, יכולה להיגאל. זו של מרלו מציעה אזהרה. שתיהן נכונות, והמתח ביניהן הוא המצב הקבוע של ציוויליזציה הבנויה על התפשטות בלתי פוסקת של מה שבני אדם יכולים לעשות.
הוא בדיה, אגדה המונחת על אלכימאי שנשכח למחצה, אך הוא גם אחד הדיוקנאות המדויקים ביותר שצוירו אי פעם של מזג הגאונות בקיצוניותו: המוח שמעדיף להסתכן בהכול מאשר להפסיק ללמוד. בעידן המירוץ לעבר בינה מלאכותית ושכתוב החיים עצמם, המלומד הזקן בשולחן החצות שלו מעולם לא הפסיק להיות בן זמננו.