פרידה ממצרים: המלכה שהחליפה כס מלכות במבער
כאשר המלך פארוק (Farouk) התגרש ממנה בשנת 1948 בטענה שלא ילדה לו יורש זכר, המצרים שרקו בוז למלך בבתי הקולנוע, ופמיניסטית מובילה הכריזה שפרידה "ויתרה על כס מלכות" למען החירות. היא בילתה את ארבעת העשורים הבאים בהוכחה למה רצתה את החירות הזו: לא בשביל גרסה שקטה יותר של חיי המלוכה, אלא בשביל סטודיו של אמנית עובדת, שבו למדה לבסוף לשלב צבע עם מתכת מותכת באמצעות מבער כדי ליצור משטחים שאף אחד אחר באמנות המצרית לא יצר.
בת של שופט שהתחנכה בצרפתית
היא נולדה בשם ספינאז זולפיקאר (Safinaz Zulficar) ב-5 בספטמבר 1921, בזנאקליס שעל יד אלכסנדריה, למשפחה מצרית מבוססת. אביה, יוסף זולפיקאר פאשה, היה שופט ממוצא צ'רקסי שכיהן כסגן נשיא בית הדין לערעורים של בתי המשפט המעורבים באלכסנדריה; אמה, זינב זולפיקאר, הייתה בת לוויה של המלכה נאזלי סברי (Nazli Sabri), דבר שהעניק למשפחה קרבה ישירה לחצר המלוכה זמן רב לפני הנישואין. דודה היה הצייר והמשפטן הנודע מחמוד סעיד (Mahmoud Said), אחד האמנים החשובים ביותר במצרים המודרנית – קשר משפחתי שהיה אמור להיות משמעותי לחייה יותר ממה שאיש יכול היה לשער אז. סבה, מוחמד סעיד פאשה, כיהן כראש ממשלה. היא התחנכה בבית הספר נוטרדאם דה ציון באלכסנדריה, בית ספר קתולי צרפתי.
מלכה בגיל שש-עשרה
ספינאז פגשה את המלך לעתיד פארוק במהלך ביקור מלכותי בלונדון בשנת 1937 והתארסה באותו קיץ, בעוד שניהם עדיין נערים. הם נישאו ב-20 בינואר 1938 בארמון קובה (Qubba Palace) בקהיר, בשמלת כלה בעיצוב בית וורת' (House of Worth) מפריז; עם נישואיה למשפחת המלוכה היא אימצה את שם המלוכה פרידה, בהתאם למנהגי השמות המלכותיים במצרים. כמלכה היא הפכה, באופן ראוי לציון, למלכה המצרית הראשונה שזכתה לנוכחות ציבורית אמיתית מאז קלאופטרה, כשיצאה מההסתגרות שהגדירה את התפקיד באופן מסורתי. היא עמדה בראש אגודת הסהר האדום, כיהנה כנשיאת כבוד של איחוד הפמיניסטיות המצרי ושל ברית הנשים החדשה, וחסתה על חברת המדריכות (צופות) המצרית, תוך שימוש במעמדה כדי להשתתף באירועים ציבוריים ואירועי צדקה שהקרינו תדמית מודרנית של המונרכיה. היא ופארוק הביאו לעולם שלוש בנות, אך לא בן.
גירושין שהפכו אותה לסמל פמיניסטי
פארוק התגרש מפרידה ב-19 בנובמבר 1948, צעד שיוחס באופן נרחב לפרשיות האהבים הרבות שלו בשילוב עם היעדר יורש זכר לכס המלוכה. הגירושין התקבלו בחוסר אהדה עמוק בקרב הציבור המצרי – דווח כי המונים שרקו בוז לפארוק במהלך הופעה בבית קולנוע בקהיר – והפכו את פרידה, כמעט בן לילה, לנקודת התייחסות פמיניסטית בלתי צפויה. הפמיניסטית המצרית הבולטת דוריה שפיק (Doria Shafik) שיבחה בפומבי את בחירתה, והציגה את המלכה שאיבדה את כסאה כאישה שזכתה במקום זאת בחירותה. פרידה נותרה במצרים, חיה ברובע זמאלק בקהיר, עד 1964, אז עברה תחילה ללבנון ולאחר מכן, בין השנים 1968 ל-1974, לפריז, לפני ששבה למצרים בשנת 1974 במהלך נשיאותו של אנואר סאדאת. היא מעולם לא נישאה בשנית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בניית הכשרתה כציירת מאפס
בשנים שלאחר גירושיה הרכיבה פרידה, חלק אחר חלק, השכלה אמנותית שרוב הציירים המקצועיים היו רואים כרצינית ותובענית. בתחילה למדה בעיקר בכוחות עצמה, בהמשך השתתפה בשיעורים בסטודיו בקהיר של האמנים חאמד עבדאללה ואשוד זוריאן (Ashod Zorian) במהלך שנות ה-50, ודודה מחמוד סעיד העניק לה חלל סטודיו והדרכה ישירה, והכניס אותה לתוך הפרקטיקה המקצועית של אחד המודרניסטים החשובים ביותר במצרים. מאוחר יותר למדה בבית הספר של הלובר (École du Louvre) בפריז, לקחה שיעורי ליתוגרפיה אצל המדפיס המומחה פרנאן מורלו (Fernand Mourlot), והוכשרה בחריטה בסדנאות ריגאל (Ateliers Rigal), גם הן בפריז. בביירות למדה ציור אצל האמן הלבנוני-ארמני ז'אן גוובדר (Jean Guvder). הייתה זו הכשרה קוסמופוליטית ומעשית שהתפרסה על פני שלוש ערים ודיסציפלינות מרובות – ציור, ליתוגרפיה, חריטה – שרוכזה כולה ביוזמתה האישית עשורים לאחר שרוב האמנים היו מתחילים.
טכניקה לא שגרתית
עבודותיה המוקדמות של פרידה התבססו על אימפרסיוניזם ועל סצנות של חיי איכרים ונופים מצריים, אך סגנונה הבוגר נטה לעבר דיוקנאות פיגורטיביים ונופים מינימליסטיים מאופקים הכוללים את מה שמוזיאון מתחף (Mathaf) לאמנות מודרנית ערבית מתאר כדיוקנאות אניגמטיים של דמויות עטויות טורבן לצד צורות אדריכליות. החידוש הייחודי ביותר שלה היה טכני: היא שילבה צבע עם מתכת מותכת, שהוחלה ועובדה באמצעות מבער, שיטה לא שגרתית שיצרה, לפי תיאור המוזיאון, "חומר בעל עושר יוצא דופן עם הדגשים מבריקים". עבודותיה המאוחרות שילבו רוחניות סופית לצד דימויים איסלאמיים ויהודיים-נוצריים, והדהדו את תנועת החורופיה (Hurufiyya) – הזרם של אמצע המאה העשרים באמנות הערבית והאיסלאמית הבנוי סביב קליגרפיה ערבית – באמצעות קומפוזיציות המאייתות מילים כמו "אללה" ו"הוד מלכות" באותיות ערביות. היא עבדה במכוון עם אור, תוך שימוש באפקטים של קיארוסקורו (ניגודי אור וצל) טבעיים ומערכות תאורה אלקטרוניות שנבנו בתוך יצירותיה.
תערוכות וקבלת פנים שקטה
פרידה קיימה תערוכות יחיד בגלריה הרווה אודרמט (Galerie Hervé Odermatt) בפריז ב-1968, במרכז התרבות המצרי בפריז ב-1976, ובמלון ל'אוטל (L'Hôtel) בפריז ב-1978, לצד תערוכה בקהיר במאי 1980 ותערוכות קבוצתיות בניו יורק, ספרד ובגראן פלה בפריז. למרות רצף התערוכות העקבי הזה לאורך יותר משני עשורים, מוזיאון מתחף מציין שהיא זכתה להכרה מוגבלת בלבד, במצרים ובעולם כאחד, ומייחס זאת בחלקו לעובדה שנכנסה למקצוע בשלב מאוחר יחסית בחייה ולשנים שבילתה במה שהוא מכנה בידוד מרצון. תפוקתה האמנותית נותרה, על פי עדות המוזיאון עצמו, נחקרת פחות בהשוואה לסיפור נישואיה וגירושיה המלכותיים המתועד בהרחבה רבה יותר.
מוות
פרידה אושפזה בספטמבר 1988 עם לוקמיה, דלקת ריאות וצהבת, והיא נפטרה ב-16 באוקטובר 1988 בקהיר בגיל שישים ושבע. במהלך חייה הוענקו לה אותות כבוד בינלאומיים רבים, כולל הצלב הגדול של מסדרים מלכותיים יווניים ויוגוסלביים ואות המסדר האימפריאלי של אפטאב (Aftab) מאיראן.
מדוע פרידה מכונה גאונה
הטענה לגאונות עבור פרידה נשענת על מיומנות והמצאה טכנית ולא על פריצת דרך רעיונית יחידה, וראוי לתאר זאת כך ולא להפריז. מה שהתיעוד אכן תומך בו הוא מלכה לשעבר, שהחלה כמעט מאפס בשנות הארבעים לחייה, בנתה השכלה אמנותית קפדנית ורב-ערים המשתרעת על פני ציור, ליתוגרפיה וחריטה, התמחתה אצל מודרניסט מצרי חשוב באמת בדמות דודה, ולאחר מכן פיתחה טכניקה תובענית פיזית ויוצאת דופן – היתוך צבע ומתכת מותכת עם מבער – שיצרה אפקטים משטחיים מובחנים מספיק כדי שמוזיאון גדול לאמנות ערבית מודרנית יציין זאת בשמה. זוהי מקוריות טכנית אמיתית, מסוג הדברים השייכים להיסטוריה של האומנות וחדשנות החומר בציור ולא לגאונות אינטלקטואלית מופשטת. טיעון הנגד הכן הוא ישיר ומתועד היטב על ידי אותו מוזיאון שמקטלג את עבודתה: הכרתה הייתה מוגבלת הן במצרים והן בחוץ לארץ, התחלתה המאוחרת והבידוד שכפתה על עצמה הותירו אותה מחוץ לרשתות שבונות מוניטין גדולים, והיא נותרה, לפי הערכת התחום עצמו, נחקרת מעט מדי כאמנית. כינויה כגאונה מעצים קריירה שיצרה חדשנות צורנית אמיתית אך מעולם לא השיגה את ההכרה הביקורתית או המוסדית שהמונח הזה מרמז עליו בדרך כלל.
מורשת
פרידה נזכרת בראש ובראשונה כמלכה שגירושיה הפכו למשל פמיניסטי בלתי צפוי, ורק במקום השני – ובאופן עמום יותר – כציירת שבילתה את עשורי חייה שאחרי המלוכה בסטודיו בפריז ובקהיר בפיתוח טכניקה שונה מכל אדם אחר שעבד באמנות המצרית באותה עת. חוסר האיזון הזה, בין סיפור מלכותי מפורסם לבין סיפור אמנותי שלא נחקר מספיק, הוא בעצמו חלק ממורשתה: גוף עבודה שעדיין ממתין לאותה תשומת לב שנישואיה זכו לה תמיד.