יוג'ין סטונר: המכונאי שתכנן מחדש את הרובה
יוג'ין סטונר מעולם לא קיבל תואר בהנדסה. הוא למד על רובים מפירוקם בשטח כנשק בחיל הנחתים באוקיינוס השקט, ולמד מכונאות על רצפת מפעל מטוסים בזמן המלחמה. מתוך בסיס זה של למידה עצמית הגיעו ה-AR-15 וה-M16, הנשק שיגדיר את לחימת חיל הרגלים האמריקאי למשך שארית המאה העשרים — ויהפוך, עשורים לאחר מכן, לפלטפורמת הרובים הנמכרת ביותר בארצות הברית.
ממכונאי לנשק בחיל הנחתים
סטונר נולד ב-22 בנובמבר 1922 בגוספורט, אינדיאנה, וגדל בלונג ביץ', קליפורניה, שם סיים את לימודיו בתיכון לונג ביץ' פוליטכניק. השפל הכלכלי הפך את הלימודים באוניברסיטה לבלתי אפשריים, ולכן ב-1939 החל לעבוד כמכונאי בחברת וגה איירקראפט (Vega Aircraft Company), חברה שקדמה ללוקהיד. כשפרצה המלחמה הוא התגייס לחיל הנחתים של ארה"ב כמומחה לחימוש תעופתי, ושירת בדרום האוקיינוס השקט ובצפון סין, שם תפקידו היה לשמור על תקינותם של כלי נשק אוטומטיים כבדים בשטח. חניכות מעשית זו — ולא כיתת לימוד — הפכה לבסיס הטכני לכל מה שבא לאחר מכן.
מהנדס ראשי ב-ArmaLite
לאחר המלחמה עבד סטונר בייצור ציוד למטוסים לפני שהצטרף לחברת ArmaLite הקטנה והניסיונית ב-1954 כמהנדס ראשי. ArmaLite התמחתה ביישום חומרים מתעשיית המטוסים — אלומיניום, פלדה מחושלת, פיברגלס — בכלי נשק, וסטונר הפיק סדרה של אבות-טיפוס (AR-3, AR-9, AR-11, AR-12) עם תוצאות מעורבות; רובה ההישרדות AR-5 אומץ על ידי חיל האוויר. ב-1956 הוא רשם פטנט על מערכת בריח ונושא בריח המופעלת בגז (פטנט ארה"ב 2,951,424) שהובילה גז הנעה ישירות דרך פתח בקנה אל נושא הבריח, מה שאיפשר לבריח עצמו לפעול כבוכנה. זה ביטל את מכלול הבוכנה והמוט הנפרד ששימש כמעט בכל רובה אוטומטי קודם, ובכך הפחית את המשקל ואת מספר החלקים הנעים במכה אחת.
ה-AR-10 והרובה שהפך ל-M16
סטונר בנה את המערכת הזו לתוך ה-ArmaLite AR-10, שהושלם ב-1955: רובה בעל יכולת ירי סלקטיבי במשקל 7.25 ליברות עם קת ישרה ששמרה על הקנה, מערכת הגז והכתף במישור אחד, מה שהפחית את עליית הקנה בירי אוטומטי. הוא הוגש למטווח אברדין ב-1956, אך הפסיד בניסויי הרובים של הצבא ל-M14 הקונבנציונלי יותר. ArmaLite העניקה רישיון לעיצוב לחברה ההולנדית Artillerie Inrichtingen, וייתכן שזה היה סוף הסיפור. במקום זאת, בתגובה לבקשה צבאית לרובה קל יותר שיורה תחמושת קטנה יותר, סטונר הנחה את עוזריו רוברט פרימונט וג'ים סאליבן להקטין את ה-AR-10 ל-AR-15 בקליבר .223. ArmaLite, שסבלה ממחסור בהון, מכרה את עיצוב ה-AR-15 לחברת קולט (Colt) ב-1959. הגרסה של קולט, שאומצה על ידי חיל האוויר של ארה"ב ולאחר מכן על ידי הצבא כ-M16, הפכה לרובה השירות האמריקאי הסטנדרטי של מלחמת וייטנאם ונותרה, דרך צאצאי ה-AR-15 האזרחיים שלה, פלטפורמת הרובים המיוצרת ביותר במדינה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אחרי ArmaLite: קריירה של המצאה מחדש
סטונר עזב את ArmaLite ב-1961, ייעץ בקצרה לקולט, ולאחר מכן הצטרף לקדילאק גייג' (Cadillac Gage), שם תכנן את מערכת הנשק Stoner 63 — מקלט מודולרי יחיד שניתן להגדרה מחדש כרובה, מקלע קל, מקלע בינוני או נשק קבוע המופעל בסולנואיד, פשוט על ידי החלפת רכיבים. הוא ראה שימוש קרבי מוגבל אך אמיתי עם יחידות ה-SEALs של הצי האמריקאי ויחידות נחתים בווייטנאם. הוא גם עבד עם TRW על תכנון תותח ה-25 מ"מ Bushmaster, שיוצר מאוחר יותר על ידי Oerlikon-Bührle. ב-1972 הוא היה שותף להקמת ARES Incorporated בפורט קלינטון, אוהיו, וכיהן כנשיא ומנכ"ל שלה תוך תכנון המקלע הקל Stoner 86 וקונספט לרובה סער עתידי. הוא עזב את ARES ב-1989, ובשנה שלאחר מכן הצטרף לחברת Knight's Armament Company, שם התכנון הגדול האחרון שלו, ה-SR-25, נכנס לשירות הצי האמריקאי כרובה צלפים Mark 11 Mod 0 — עיצוב שעדיין בנוי על אותה מערכת גז שרשם עליה פטנט שלושים וארבע שנים קודם לכן.
הכרה והפגישה עם קלצ'ניקוב
עד 1978 החזיק סטונר ביותר מ-100 פטנטים, החל מרובי הישרדות ועד תותחים אוטומטיים בקליבר בינוני. חיל החימוש של הצבא הכניס אותו להיכל התהילה שלו ב-1977, תוך ציון תרומות ש"קידמו את המצב הטכנולוגי בכלי נשק לא רק באמריקה אלא בכל העולם". הוא שירת בוועדת הנשק הקל תחת שר ההגנה כיועץ למספר חברות חימוש. ב-1990 הוא פגש את מיכאיל קלצ'ניקוב, עמיתו הסובייטי ומתכנן הרובה שעמד מול ה-M16 לאורך שני עשורים של שדות קרב במלחמה הקרה; השניים בילו ימים יחד בסיור בסמית'סוניאן ובמוזיאון הנשק הלאומי של ה-NRA, ולפי הדיווחים לא נזקקו למתורגמן כדי לתקשר רובה מול רובה.
מדוע יוג'ין מכונה גאון
טענתו של סטונר לגאונות נשענת על סוג צר וניתן לאימות של תובנה: מכונאי שהוכשר בבית מלאכה ללא תעודת הנדסה רשמית הביט על מאה שנים של תכנוני רובי בוכנת-גז וביטל את הבוכנה. הובלת גז ישירות לתוך נושא הבריח דרך צינור, במקום להניע מוט נפרד, לא הייתה שיפור הדרגתי — היא הסירה סוג שלם של חלקים נעים ואפשרה לו לבנות את רובה הירי הסלקטיבי הקל והשטוח ביותר בתקופתו. השפה של חיל החימוש עצמו, המייחסת לו קידום של "המצב הטכנולוגי... לא רק באמריקה אלא בכל העולם", והמספר העצום של הפטנטים שלו, מעל מאה המשתרעים מרובי הישרדות ועד תותחים אוטומטיים, מצביעים על מוח שהמשיך ליישם מחדש את אותה תובנה בסיסית על בעיות חדשות במשך ארבעה עשורים, מה-AR-10 ל-Stoner 63 ועד ה-SR-25.
הטיעון הנגדי הכנה הוא שסטונר לא עבד לבדו וה-M16 לא היה פשוט הרובה שלו. ה-AR-10 שהפסיד בניסויי הצבא היה שלו; ה-AR-15 שניצח בהם היה במידה רבה עבודתם של עוזריו פרימונט וסאליבן שהקטינו את המערכת שלו, וה-M16 שהגיע לבסוף לחיילים עבר דרך מהנדסי קולט ושנים של שינויים שנויים במחלוקת, כולל תא מחסנית מחורץ וסיוע קדמי שסטונר עצמו מעולם לא רצה. גאונות, במקרה של סטונר, ממוקמת בצורה הטובה ביותר במערכת הגז עצמה — רעיון מכני אלגנטי יחיד שמכונאי לא מיומן הגה ואז בילה קריירה בפריסתו מחדש — ולא בבעלות בלעדית על הרובה המוגמר והטעון פוליטית שנשא את שמו אל ההיסטוריה.
מורשת
סטונר מת מסרטן ב-24 באפריל 1997, בגיל 74, וקבור בבית הקברות הלאומי קוונטיקו בין הנחתים שכלי הנשק שלהם הוא שמר פעם בפעולה. מערכת הרובים שהחל ב-ArmaLite הפכה מאז לפלטפורמת הנשק המותאמת והנפוצה ביותר בחיים האזרחיים האמריקאיים, בעוד ה-M16 ונגזרותיו נותרו בשירות צבאות ברחבי העולם — מורשת עצומה עבור מכונאי שמעולם לא סיים את הקולג'.