יוג'ין אוניל: המחזאי שהעמיד את משפחתו למשפט
הוא כתב את המחזה המוערך ביותר שלו, ניתוח גולמי של התמכרות אמו למורפיום וקמצנות אביו, ואז ביקש שלעולם לא יפורסם עד עשרים וחמש שנים לאחר מותו, בתקווה לחוס על המשפחה שאותה חשף. "מסע ארוך אל תוך הלילה" הופיע רק שלוש שנים לאחר מותו, ברגע שאלמנתו שפטה שהמשפחה הקרובה כבר הלכה לעולמה, והמשיך לזכות אותו בפרס פוליצר הרביעי שלו – כבוד לאחר המוות למחזאי האמריקאי היחיד שזכה אי פעם בפרס נובל לספרות.
גדל בחדרי מלון ומאחורי הקלעים
יוג'ין גלדסטון אוניל נולד ב-16 באוקטובר 1888, במלון בניו יורק, בנו של ג'יימס אוניל, שחקן במה מצליח ומטייל ללא הרף הידוע בעיקר בזכות ריצה רווחית מסחרית אך פשרנית אמנותית בגרסת במה של "הרוזן ממונטה כריסטו", ואלה אוניל, שחייה בדרכים הותירו אותה מבודדת ובסופו של דבר מכורה למורפיום – תלות שאוניל ייחס מאוחר יותר ישירות לסירובו של אביו לשלם עבור טיפול רפואי הולם לאחר לידתו של יוג'ין. אותה ילדות נודדת מאחורי הקלעים – חדרי מלון, רכבות, חדרי הלבשה – העניקה לאוניל חשיפה מוקדמת, אינטימית וכואבת למקצוע התיאטרון שאותו ישנה מאוחר יותר. אחיו הבכור ג'יימס ג'וניור פיתח אלכוהוליזם חמור משלו, והשלים דיוקן משפחתי של התמכרות שאוניל יהפוך בסופו של דבר ליצירתו הגדולה ביותר.
פרינסטון, הים, וניסיון התאבדות
אוניל התחנך ב-Mt. St. Vincent בברונקס ובאקדמיית בטס בקונטיקט לפני שנרשם לאוניברסיטת פרינסטון ב-1906; הוא עזב לאחר שנה אחת בחיפוש אחר מה שכינה ניסיון חיים ישיר. שש השנים שבאו לאחר מכן היו מייסרות לפי כל חשבון: הוא עבד כמלח סוחר, חי כנווד על הרציפים בבואנוס איירס, ליברפול וניו יורק, פיתח אלכוהוליזם חמור משלו, וניסה להתאבד. בגיל עשרים וארבע, לאחר תקופה קצרה ככתב עיתון, הוא חלה בשחפת ובילה שישה חודשים בסנטוריום ב-1912 וב-1913 – שקט כפוי שתיאר מאוחר יותר כלידה מחדש האישית שלו, והתקופה שבה החל לכתוב מחזות ברצינות.
מפרובינסטאון לברודוויי
אוניל למד בקצרה אצל מורה למחזאות ג'ורג' פירס בייקר בהרווארד ב-1914 וב-1915, אך הופעת הבכורה התיאטרלית האמיתית שלו הגיעה בקיץ 1916, כאשר קבוצת תיאטרון ניסיונית בפרובינסטאון, מסצ'וסטס, העלתה את מחזה הים במערכה אחת שלו "Bound East for Cardiff". פריצת הדרך שלו להכרה ביקורתית רחבה הגיעה עם "מעבר לאופק" ב-1920, שזיכה אותו בפרס פוליצר הראשון שלו. סדרה יוצאת דופן של יצירות מרכזיות באה בעקבותיה: "אנה כריסטי" (1922, גם זוכה פוליצר), "תשוקה בצל האילנות" (1924), "האל הגדול בראון" (1926), "מוזר כביניים" (1928, עוד פוליצר), "אבל אלקטרה לובשת שחורים" (1931), ו-"הו, היערה!" (1933). בין 1920 ל-1943 לבדה, השלים אוניל עשרים מחזות באורך מלא יחד עם יצירות קצרות רבות, והקים את עצמו, לפי חשבון אחד, כמחזאי המתורגם והמופק ביותר אחרי שייקספיר וג'ורג' ברנרד שו. ב-1936, האקדמיה השוודית העניקה לו את פרס נובל לספרות, הפעם הראשונה שמחזאי אמריקאי קיבל את הכבוד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שלוש נישואים ומשפחה שבורה
אוניל נישא שלוש פעמים – לקתלין ג'נקינס, לאגנס בולטון, ולבסוף לקרלוטה מונטריי – וחיי המשפחה שלו אישרו את תפיסת העולם הטרגית ששלטה במחזותיו. בנו הבכור, יוג'ין אוניל ג'וניור, מת בהתאבדות בגיל ארבעים. בנו הצעיר, שיין, נאבק בחוסר יציבות רגשית מתמשכת. בתו אונה ניתקה את הקשר איתו לאחר שנישאה לשחקן והבמאי צ'רלי צ'פלין בגיל שמונה-עשרה, שידוך שהכעיס את אוניל עמוקות ושמעולם לא השלים איתו לפני מותו.
מסע ארוך אל תוך הלילה
יצירתו המתמשכת והאישית ביותר של אוניל, "מסע ארוך אל תוך הלילה", משקפת את משפחתו שלו בדיוק כמעט תיעודי: משפחת טיירון הבדיונית ממופה ישירות על האונילים, כאשר ג'יימס טיירון משקף את יהירותו וחסכנותו של אביו, מרי טיירון את התמכרות אמו למורפיום, ג'יימי את האלכוהוליזם של אחיו, ואדמונד את מאבקו שלו בשחפת. אוניל ביקש שהכתב היד יישאר לא מפורסם במשך עשרים וחמש שנים לאחר מותו במיוחד כדי לחסוך למשפחתו ששרדה את הכאב של לראות את ההיסטוריה הפרטית שלהם מועלית על הבמה, אך אלמנתו, קרלוטה, אישרה את פרסומו ב-1956, שלוש שנים לאחר מותו, ברגע ששפטה שבני המשפחה הקרובים המתוארים מתו בעצמם. המחזה זיכה את אוניל בפרס פוליצר הרביעי שלו לאחר מותו ונחשב בעיני רבים ליצירת המופת שלו.
מחלה ומערכה אחרונה שבורה
בסוף שנות ה-30, פיתח אוניל מצב נוירולוגי מתקדם – רעד משתק שבסופו של דבר הפך את זה לבלתי אפשרי פיזית עבורו להחזיק עיפרון ולכתוב – מה שסיים את התפוקה היצירתית שלו שנים לפני מותו. הוא בילה את שנותיו האחרונות מבודד ברובו במלון בבוסטון, מטופל רק על ידי רופאו, אחות, וקרלוטה. הוא מת ב-27 בנובמבר 1953, בבוסטון, דמות שתוארה על ידי ביוגרפים כמי שהפכה, בסופו של דבר, לשבורה וטרגית כמו כל דמות שהעלה על הבמה.
מדוע אוניל מכונה גאון
הטענה נשענת על תפקיד היסטורי ספציפי: אוניל זוכה להכרה רחבה בהעלאת התיאטרון האמריקאי ממלודרמה מסחרית פופולרית, המסורת שאביו שלו בנה בתוכה קריירה, לצורה המסוגלת לרצינות ספרותית ופסיכולוגית מתמשכת – הצגת טכניקות השאולות מהמודרניזם האירופי, נושאים בלתי מתפשרים כולל התמכרות, גילוי עריות ופירוק משפחתי, וביצירתו המאוחרת, נכונות ברמה תיעודית להמחיז את הקטסטרופה הפרטית של משפחתו שלו במקום טרגדיה מומצאת. גוף התפוקה שלו, כעשרים מחזות מרכזיים באורך מלא שהושלמו בתוך קצת יותר משני עשורים, אינו רגיל בהיקפו כמו גם בשאיפתו. מקרה הנגד הכנה הוא שהגאונות של אוניל הייתה בלתי נפרדת מ, ואולי תלויה ב, הסבל שלו: המחזה המוערך והאישי ביותר שלו היה חומר שהוא חי דרכו ישירות במקום להמציא, הקריירה היצירתית שלו נקטעה בשנות החמישים לחייו על ידי מחלה במקום בחירה, וחייו האישיים – שלוש נישואים, התאבדות של בן, ניכור של בת – מציעים אדם שתובנתו לגבי תפקוד לקוי של משפחה הגיעה במחיר של שכפולו במשק ביתו שלו במקום להתעלות מעליו. האם זה מסתכם בגאונות או בצורה רהוטה בצורה יוצאת דופן של קטסטרופה אישית נותר, כראוי למחזאי האובססיבי לעמימות, שאלה פתוחה.
מורשת
אוניל נותר המחזאי האמריקאי היחיד שזכה בפרס נובל לספרות ואחד מתוך קומץ סופרים שזכו בארבעה פרסי פוליצר לדרמה. "מסע ארוך אל תוך הלילה" מדורג באופן שגרתי בין המחזות האמריקאיים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם, והתעקשותו של אוניל להתייחס לבמה כמרחב לרצינות פסיכולוגית ומוסרית לא פתורה, במקום למלודרמה מסודרת, זוכה לקרדיט על שינוי יסודי של התיאטרון האמריקאי והוכחה שדרמה יכולה לשאת את העומק של ספרות גדולה.