אטיין דה לה בואטי: מדוע עריצות זקוקה להסכמתכם
סטודנט למשפטים צעיר בצרפת של המאה ה-16 העלה שאלה שכנראה לא עלתה לפני כן במוחו של איש באותו האופן: לא מדוע עריצים מדכאים, אלא מדוע המדוכאים מצייתים. תשובתו – לפיה עריץ מחזיק בכוח רק משום שנתיניו מעניקים לו אותו, ולכן הם יכולים לקחת אותו בחזרה פשוט על ידי עצירה – הייתה מסוכנת מכדי להתפרסם. היא הופצה בכתב יד, הופיעה בדפוס רק שלוש עשרה שנים לאחר מותו, ועדיין מצוטטת בידי מהפכנים ארבע מאות וחמישים שנה לאחר מכן.
סארלה, 1530
אטיין דה לה בואטי נולד ב-1 בנובמבר 1530 בסארלה-לא-קאנדה, בחבל פריגור שבדרום-מערב צרפת, למשפחת אצולה פרובינציאלית. אביו היה פקיד מלכותי בפריגור; אמו הייתה אחותו של נשיא הפרלמנט של בורדו – קשר שהיה בעל חשיבות. הוא התייתם בגיל צעיר וחודל על ידי דודו, כומר הקהילה בבואילבונאס.
הוא התחנך בקולז' דה גיין ולאחר מכן באוניברסיטת אורליאן, שם קיבל את התואר במשפטים ב-1553. כישוריו היו בולטים כל כך עד שב-1554 קיבל מינוי מלכותי לפרלמנט של בורדו, אף על פי שהיה מתחת לגיל המינימלי לתפקיד – חריגה שהוענקה בשל כישרון, ואות לאופן המהיר שבו צפוי היה להתקדם.
השופט
הוא אכן התקדם. לה בואטי הצטיין הן כשופט והן כדיפלומט משא ומתן, ונשאר בשירות הפרלמנט עד למותו המוקדם. ראוי לזכור זאת בעת קריאת חיבורו המפורסם: האיש שכתב את הטענה הרדיקלית ביותר אי-פעם נגד צייתנות בצרפת הרנסאנסית העביר את חיי העבודה שלו כמגיסטראט מלכותי, כשהוא אוכף את חוק המלך בממלכה מרושתת מחלוקות.
אותה ממלכה קרעה את עצמה לגזרים סביב סוגיות דת. עמדתו של לה בואטי עצמו הייתה פשרנית ובנסיבות העניין לא פופולרית בקרב הקיצוניים משני הצדדים: הוא דגל בפיוס בין הקתוליות לפרוטסטנטיות באמצעות רפורמה של הכנסייה, במקום לקבל דו-קיום קבוע של שתי דתות מתחרות. זו הייתה עמדתו של עורך דין שהאמין כי עדיין ניתן לנהל משא ומתן על הסדר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מונטן
בפרלמנט של בורדו הוא שירת לצד מישל דה מונטן (Michel de Montaigne), והחברות בין השניים הפכה לאחת המפורסמות בספרות האירופית – בעיקר משום שמונטטן הנציח אותה במסתו על החברות, אחד הטקסטים המכוננים של הסוגה שהמציא. היסטוריון ויכחו באריכות האם הקשר היה רומנטי; מה שאינו שנוי במחלוקת הוא שכל אחד מהם מילא תפקיד משפיע בחיי רעהו, ושתיאורו של מונטן על מה שיכולה להיות חברות שאוב מזו.
המסע על העבדות מרצון
תביעתו של לה בואטי לתהילת עולם נשענת על טקסט קצר: המסע על העבדות מרצון (Discours de la servitude volontaire). המסורת טענה לאורך זמן שהוא כתב אותו בגיל שמונה עשרה, ב-1549; מחקר מודרני ממקם אותו סביר להניח ב-1552 או ב-1553, בעודו עדיין באוניברסיטה.
הטיעון פשוט להפליא וקשה מאוד להתחמקות. עריץ הוא אדם אחד. הוא אינו יכול לכפות על מיליונים בכוחו שלו. הוא שולט מפני שהנשלטים משתפים פעולה – הם צייתנים לפקודותיו, גובים את מיסיו, מאיישים את צבאותיו, מריעים לדמותו. כוחו אינו דבר שהוא מחזיק אלא דבר המסופק לו ללא הרפה מלמטה. האבחנה של לה בואטי לגבי הסיבה לכך שאנשים מספקים אותו היא קודרת: מרגע שעם מסר את חירותו, הוא משחית, ומגיע במשך הזמן להעדיף עבדות על פני חירות, כשהוא שוכח אפילו כיצד הרגישה האלטרנטיבה.
המסקנה נובעת מאליה. אם השליטה תלויה בצייתנות, אזי הסרת הצייתנות הורסת אותה. שום מרד אינו נדרש, שום רצח עריץ, שום צבא – אלא סירוב המוני. בכך שהציג טיעון זה הפך לה בואטי לאחד החלוצים המוקדמים של אי-ציות אזרחי והתנגדות בלתי אלימה, ולאחד ההוגים הראשונים שהתייחסו לצייתנות ולשליטה כשני צדדים של מערכת יחסים אחת ולא כתופעות נפרדות.
זה לא היה סוג הטקסט ששופט מכהן יכול היה לפרסם. המסע הופץ באופן פרטי במהלך חייו והופיע בדפוס רק ב-1576, שלוש עשרה שנים לאחר מותו.
משורר והומניסט
לה בואטי היה, להערכתו שלו ולהערכת בני דורו, איש אكلات לא פחות מאשר משפטן. הוא היה משורר מוכשר, נע במעגל הפליאדה (Pléiade) – חוגו של פייר דה רונסאר (Pierre de Ronsard), ז'אן דורא (Jean Daurat) וז'אן-אנטואן דה באייף (Jean-Antoine de Baïf) אשר עיצב מחדש את השירה הצרפתית לפי מודלים קלאסיים – ועבד כמתרגם, והפיק גרסאות צרפתיות לקסנופון ולפלוטרכוס. הקריאה ההומניסטית ניכרת במסע עצמו, שהוא פרי עבודתו של מישהו שהקדיש זמן רב לתיאורי העвобо האם ואובדנם של הקדמונים.
ז'רמיניאן, 1563
הוא מת ממחלה ב-18 באוגוסט 1563 בז'רמיניאן, ליד בורדו. בן שלוים ושתיים היה. מונטן, שהיה איתו, בלה את שארית חייו בכתיבה סביב החסר.
אחריתו של המסע הייתה יוצאת דופן וברובה פוסטומוסית. הוגים אנרכיסטיים מהמאה ה-20 – גוסטב לנדאוור, בארט דה ליכט, סימון ווייל – תבעו את לה בואטי כמבשר. ג'ין שארפ, התאורטיקן המודרני המשפיע ביותר של התנגדות בלתי אלימה ומקור לתנועות התנגדות אזרחית ברחבי העולם, חזר אליו שוב ושוב. כל קמפיין הבנוי על שביתות, חרמות ואי-שיתוף פעולה המוני נסס על ההנחה שסטודנט צרפתי למשפטים הניח טרם מלאו לו עשרים וחמש: שבעלי הכוח חזקים רק כל עוד כל השאר ממשיכים להסכים לכך.