ארנסט וייס: המנתח שאבחן את היטלר בספרות
הרומן האחרון שלו מדמיין רב-טוראי בהלם קרב הידוע רק כ"א.ה.", שטופל בעיוורון היסטרי בבית חולים צבאי גרמני ב-1918 – היסטוריה רפואית כל כך קרובה לטיפול המתועד של אדולף היטלר בפסוואלק שחוקרים עדיין מתווכחים היכן מסתיימת ההכשרה הרפואית של ארנסט וייס ומתחילה הספרות הנבואית שלו. הוא סיים את כתב היד בפריז ב-1938, התאבד ברעל בלילה שבו נכנסו כוחות גרמניים לעיר ב-1940, ומעולם לא ראה את הספר מתפרסם.
בן של סוחר שהפך למנתח
ארנסט וייס נולד ב-28 באוגוסט 1882, ליד ברנו, במורביה, למשפחת סוחרים יהודית אמידה; אביו מת כשהיה בן ארבע, ואמו, ברטה, עודדה את הנטיות האמנותיות שיתנגשו בסופו של דבר עם המסלול המקצועי שציפו ממנו. הוא למד רפואה בפראג והשלים את התואר בווינה ב-1908, התאמן כמנתח ועבד בברן, וינה וברלין. שחפת קטעה את הקריירה הרפואית שלו, וב-1912 עבד כרופא אונייה בהפלגות להודו וליפן, רודף אחרי תרופה ואוסף, בדרך, את סוג החומר הקליני והגיאוגרפי שיזין עשורים של ספרות.
חברו של קפקא
וייס פגש את פרנץ קפקא ב-1913, והשניים הפכו לחברים אמיתיים בתוך מעגל הסופרים דוברי הגרמנית היהודים של פראג, שכלל גם את מקס ברוד ופרנץ ורפל. קפקא עזר לערוך את רומן הבכורה של וייס, "Die Galeere" (1913) – ספר שכבר נדחה על ידי עשרים ושלושה מוציאים לאור לפני שמצא בית – תוך שמירה על מספיק מרחק ביקורתי כדי להשאיר את קולו של וייס שלם. היומן הפרטי של קפקא מתעד את הקרבה בבירור: "הרבה זמן שבוזבז היטב עם ד"ר וייס", כתב ב-2 בינואר 1914. הוא גם כינה את סיפורו של וייס "Die Feuerprobe" ("מבחן האש") "נהדר". החברות הייתה חשובה מספיק להיסטוריה הספרותית עד שתומאס מאן תיאר מאוחר יותר את וייס כ"אחד הסופרים הבודדים שניתן להשוותם בצדק לפרנץ קפקא" – שיפוט שהטיל צל והעלה את המוניטין של וייס במידה שווה בערך מאז, וקשר את שמו לצמיתות לחבר שתהילתו שלאחר המוות תאפיל בסופו של דבר על שלו.
מלחמה וחזרה לרפואה
וייס חזר לאוסטריה ב-1914 כדי לשרת לאורך מלחמת העולם הראשונה, בילה אותה בחזית המזרחית האכזרית וזכה בצלב זהב על גבורה – חשיפה ישירה לטראומה המונית שתעלה מחדש, מותמרת, בספרות הרפואית שלו לשארית הקריירה שלו. הוא המשיך לעסוק כרופא בשנים שלאחר מכן, אך הספרות דחקה יותר ויותר את הרפואה, וב-1920 הוא ויתר על המקצוע שהכשיר אותו, ועבר לברלין בשנה שלאחר מכן כדי לכתוב במשרה מלאה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עשור פורה ולא מוערך
שנות ה-20 היו התקופה הפורה ביותר של וייס: הוא פרסם רומנים בקצב כמעט שנתי, יותר מתריסר בסך הכל, לצד סיפורים, מחזות וביקורת, שנעו במודל מאקספרסיוניזם לנטורליזם קשה יותר, תמיד שזורים בדילמות אתיות ובמבנה של היסטוריית מקרים של סופר שבילה שנים באבחון חולים אמיתיים. "Boetius von Orlamünde" (1928) זכה במדליית כסף בתחרות הספרותית באולימפיאדת אמסטרדם – קטגוריה אולימפית שנשכחה כעת שתגמלה בקצרה ספרות לצד ספורט – והוא גם קיבל את פרס אדלברט שטיפטר. למרות זאת, וייס מעולם לא השיג את הביטחון הכלכלי או קהל הקוראים הרחב שמעריציו בתוך העולם הספרותי הרגישו שכישרונו מצדיק; רק שניים מספריו הגיעו לתרגום לאנגלית בחייו.
גלות ו"עד הראייה"
וייס נמלט מגרמניה הנאצית לפריז ב-1934, חי בעוני גובר ותלוי בתמיכה מחבריו הגולים תומאס מאן וסטפן צווייג. בגלות מסוכנת זו הוא כתב את "Der Augenzeuge" ("עד הראייה"), שהושלם ב-1938: רומן שנבנה סביב תיק רפואי של רופא צבאי על רב-טוראי פגוע פסיכולוגית המזוהה רק בראשי התיבות "א.ה.", שטופל בהפרעת המרה – תסמינים היסטריים ללא סיבה אורגנית – בבית חולים שדה גרמני לקראת סוף המלחמה. התרחיש הקליני משקף, בדיוק לא נוח, את אשפוזו המתועד של היטלר בפסוואלק ב-1918, וחוקרים התווכחו מאז כמה מהרומן הוא אבחנה וכמה הוא המצאה. וייס לא זכה לראות אותו מתפרסם; הוא הופיע רק ב-1963, יותר משני עשורים לאחר מותו, והנחת היסוד המטרידה שלו הניעה את רוב תשומת הלב הביקורתית המחודשת שניתנה לו מאז.
מוות בפריז הכבושה
וייס לא הצליח להבטיח הגירה לארצות הברית למרות האישורים והקשרים הספרותיים שלו. ב-14 ביוני 1940, היום שבו נכנסו כוחות גרמניים לפריז, הוא ניסה להתאבד ברעל בחדר המלון שלו; הוא מת למחרת בבית חולים בפריז, אחד הנפגעים הבולטים ביותר של קהילת הגולים בשעות הפתיחה של הכיבוש.
מדוע ארנסט מכונה גאון
הטיעון החזק ביותר לכנות את וייס גאון הוא ספציפי למדי: מנתח מיומן שטיפל אישית בחיילים מרוסקים פסיכולוגית השתמש באותו אוצר מילים קליני מדויק כדי לבנות, שנים לפני שפשעי היטלר התפתחו במלואם, מקרה בוחן של הסוג הפסיכולוגי המדויק שייצר אותם – ועשה זאת בדיוק מספיק כדי ש"עד הראייה" עדיין נקרא על ידי חוקרים כאבחנה ולא כאלגוריה. ההשוואה של תומאס מאן לקפקא היא שיפוט אמיתי ומקור ממיטב המוחות הספרותיים התובעניים ביותר של המאה, לא חנופה רטרוספקטיבית. טיעון הנגד הכנה חשוב באותה מידה: הגאונות של וייס, כזו שהיא, מעולם לא תורגמה לקהל הקוראים או למעמד הקנוני שהיה מלווה בדרך כלל שבחים כאלה. הוא נותר, בחייו שלו ובמידה רבה מאז, החבר הלא מוערך של אדם מפורסם יותר – ספרו המדהים ביותר לא פורסם עד עשורים לאחר מותו, רוב הרומנים האחרים שלו מעולם לא תורגמו כלל. מה ששורד הוא הבחנה צרה אך אמיתית: דיוק אבחנתי של רופא המיושם על ספרות בדיוק יוצא דופן, כמעט נבואי, ולא הניצחון הציבורי המתמשך שהמילה "גאון" מרמזת בדרך כלל.
מורשת
המוניטין של וייס כיום נשען באופן לא פרופורציונלי על "עד הראייה" ועל חברותו עם קפקא, שניהם שמרו על שמו במחזור גם כשהחלק הארי של תפוקתו הפורה בשנות ה-20 נותר ברובו לא מתורגם ולא נקרא מחוץ למחקר בשפה הגרמנית. הוא עומד כאחד הנפגעים הברורים ביותר של דור הגלות: סופר רציני ומיומן טכנית שהבנתו הקלינית את הטראומה העניקה לו מבט מוקדם ומדויק בצורה יוצאת דופן על הקטסטרופה הקרבה של המאה, שנקטעה לפני שיכול היה לראות אם העולם אי פעם ידביק את מה שכבר אבחן.