אמלין פנקהרסט (Emmeline Pankhurst): מעשים, לא מילים
"הטיעון של שמשת החלון המנופצת הוא הטיעון החשוב ביותר בפוליטיקה המודרנית." אמלין פנקהרסט אמרה זאת ללא התנצלות, והיא התכוונה לכך כאסטרטגיה, לא כסיסמה. לאחר עשרים וחמש שנים שבהן עתירות, פגישות ולובי חוקתי מנומס לא הניבו זכות בחירה לנשים, הגיעה פנקהרסט למסקנה שהמעמד הפוליטי של בריטניה יקשיב רק לתנועה שהוא אינו יכול להתעלם ממנה — והיא בנתה אחת כזו.
מרדיקלית ממנצ'סטר למייסדת התנועה למען זכות בחירה
פנקהרסט נולדה במנצ'סטר ב-1858 לתוך בית מעורב פוליטית, ולדבריה היא השתתפה בפגישות למען זכות בחירה כבר בגיל ארבע-עשרה. היא נישאה לעורך הדין והרפורמטור הרדיקלי ריצ'רד פנקהרסט (Richard Pankhurst), תומך נלהב בזכויות נשים, וביתם הפך למרכז עבור מטרות פרוגרסיביות במנצ'סטר. לאחר מותו של ריצ'רד ב-1898, שהותיר אותה לפרנס את המשפחה, לקחה פנקהרסט משרה בשכר כרשמת לפי חוקי העוני, ניסיון שהעמיד אותה במגע יומיומי ישיר עם המחסור וחוסר האונים של נשות מעמד הפועלים — וחיזק את תחושתה שרפורמה משפטית, ולא צדקה, היא התרופה האמיתית היחידה.
הקמת האיגוד החברתי והפוליטי של הנשים (WSPU)
בשנת 1903, לאחר שהסניף המקומי שלה של מפלגת הלייבור העצמאית הדיר נשים מהשתתפות מלאה, פנקהרסט פרשה והקימה את האיגוד החברתי והפוליטי של הנשים (Women's Social and Political Union - WSPU), ארגון שהיא בנתה במכוון כארגון נשי בלבד ועצמאי מהמפלגות המרכזיות. ה-WSPU העביר את מפקדתו ללונדון ב-1906 ואימץ את המוטו "מעשים, לא מילים", נזיפה ישירה באגודות הסופרג'יסטיות הישנות והזהירות יותר, שבילו עשורים בהגשת עתירות ולובי פרלמנטרי עם מעט מאוד הישגים. תחת הנהגתה של פנקהרסט, הטקטיקות של ה-WSPU הסלימו בהתמדה: משיבוש פגישות פוליטיות וקריאות ביניים לשרי הממשלה, ועד לתהלוכות והפגנות המוניות, ומערכה מאורגנת של ניפוץ חלונות והצתות נגד רכוש — לעולם לא נגד אנשים — שנועדה להפוך את המחיר של התעלמות מזכות הבחירה של נשים לכבד מדי עבור הממשלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מאסר ו"חוק החתול והעכבר"
פנקהרסט נעצרה ונכלאה שוב ושוב בין השנים 1908 ל-1914 בשל תפקידה בפעולות ה-WSPU, ובתוך הכלא היא אימצה את שביתת הרעב כנשק נוסף, כשהיא מסרבת לאכול כדי למחות על יחסה אליה כאל פושעת פלילית רגילה ולא כאסירה פוליטית. הרשויות חששו להאכיל אותה בכוח ישירות, בהתחשב בכך שהדבר מסוכן פוליטית בגלל הפרופיל הציבורי שלה, גם כאשר רבות מחסידותיה עברו את הפרקטיקה הזו. במקום זאת, במהלך תקופות כליאתה בשנת 1913 בכלא הולוואי (Holloway Prison), הסתמכה הממשלה על חוק האסירים (שחרור זמני עקב בריאות לקויה) — המכונה בפי העם ובמרירות "חוק החתול והעכבר" — אשר אפשר למדינה לשחרר אסירות שובתות רעב כאשר בריאותן הגיעה למצב קריטי, רק כדי לעצור אותן מחדש ברגע שהחלימו מספיק כדי להיכלא שוב. ה-WSPU העניק מאוחר יותר מדליה מיוחדת לכבוד הקורבן שהקריבו חברותיה השובתות רעב, כולל פנקהרסט.
מלחמה ושינוי כיוון
כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, קיבלה פנקהרסט החלטה פתאומית ושנויה במחלוקת: היא השעתה את המערכה המיליטנטית של ה-WSPU לחלוטין, ולצד בתה כריסטבל (Christabel Pankhurst), כיוונה את הארגון מחדש לגיוס נשים לעבודות מלחמה, בטענה ששירות נראה לעין למען האומה יחזק את הטיעון למען זכות הבחירה יותר מהמשך העימות. ההחלטה פילגה את משפחתה — בתה סילביה (Sylvia Pankhurst) דחתה את מאמצי המלחמה לחלוטין והקדישה את עצמה במקום זאת לתמיכה בנשים עובדות באיסט אנד של לונדון, קרע בין אם לבת שלא התאחה מעולם. במרץ 1917, הובילה פנקהרסט משלחת לראש הממשלה בדרישה שסוגיית זכות הבחירה תיושב "עם כמה שפחות מחלוקות ופחות הבדלים ככל האפשר", טון פייסני בולט מצד אישה שבילתה את העשור הקודם בטיפוח מוניטין הפוך בדיוק.
ניצחון חלקי ופנייה מאוחרת
חוק ייצוג העם (Representation of the People Act) של 1918 העניק את זכות הבחירה לנשים מעל גיל שלושים שעמדו בדרישות רכוש — כ-8.4 מיליון נשים — ניצחון חלקי שנפל בהרבה מדרישתה המקורית של ה-WSPU לזכות בחירה בתנאים שווים לגברים. בשנותיה האחרונות פנתה פנקהרסט פוליטית ימינה, ובסופו של דבר התמודדה כמועמדת המפלגה השמרנית, מסלול שהפתיע בעלי ברית לשעבר משנותיה הרדיקליות יותר ונותר אחד המהפכים המדוברים ביותר בביוגרפיה שלה. היא לא זכתה לראות זכות בחירה שוויונית מלאה: חוק זכות הבחירה השווה (Equal Franchise Act) של 1928, שהרחיב את זכות הבחירה לכל הנשים מעל גיל עשרים ואחת באותם תנאים כמו גברים, עבר באותה שנה שבה מתה.
מדוע אמלין נחשבת לגאונה
הגאונות של פנקהרסט הייתה טקטית ולא אינטלקטואלית במובן פילוסופי כלשהו — הבנה חדה, כמעט תיאטרלית, כיצד להמיר תרעומת פרטית למחזה ציבורי שממשלה לא יכולה פשוט לחכות שיחלוף. היא הבינה, לפני רוב הרפורמטורים של תקופתה, ששכנוע מוסרי לבדו נכשל במשך דור וכי שיבוש, מעצר וסבל גופני שסובלים לעיני הציבור יכולים לעשות עבודה שעתירות לא יכלו; מאסריה החוזרים ונשנים ושביתות הרעב שלה לא היו מקריים לאותה אסטרטגיה אלא מרכזיים לה, צורה של אומץ שנמדד בענישה נסבלת מרצון ולא בטיעון. הטיעון הנגדי הכנה הוא אמיתי: הפנייה שלה להצתות והשמדת רכוש הרחיקה סופרג'יסטיות מתונות, ולפי ההיגיון שלה, פנתה במכוון לאלימות ככלי פוליטי, בחירה שהיסטוריונים עדיין מתווכחים עליה אם הייתה הסלמה הכרחית או חריגה יקרה שעיכבה את המטרה לא פחות משהיא קידמה אותה. המפנה שלה בתקופת המלחמה לעבודת גיוס ג'ינגואיסטית והאימוץ העוקב שלה לפוליטיקה שמרנית יושבים גם הם בצורה לא נוחה מול הרדיקליות המוקדמת שלה, עדות לכך שהאינסטינקטים האסטרטגיים שלה, יעילים ככל שהיו, לא היו קשורים לחזון פוליטי קבוע אחד.
מורשת
פנקהרסט מתה בלונדון ב-14 ביוני 1928, שבועות לפני שחוק זכות הבחירה השווה הפך לחוק. פסל שלה ניצב בגני ויקטוריה טאוור (Victoria Tower Gardens) לצד בניין הפרלמנט, מרחק הליכה קצר מהמוסד שהיא בילתה רבע מאה בניסיון לאלץ אותו לפעולה, והמודל העימותי של ה-WSPU נותר נקודת התייחסות לתנועות מחאה שבאו בעקבותיה, מוערך ומתווכח עליו במידה שווה מאז. שמה נשמר בעיקר כקיצור לאגף המיליטנטי של התנועה למען זכות הבחירה עצמה, מובחן מ—ולעיתים קרובות במתח עם—הקמפיינרים החוקתיים של האיגוד הלאומי של אגודות זכות הבחירה לנשים (National Union of Women's Suffrage Societies) שעבדו על אותה מטרה במשך עשורים לפני שה-WSPU היה קיים והמשיכו לעבוד עליה לצידה, תזכורת לכך שזכות הבחירה של הנשים הבריטיות הושגה ביותר משיטה אחת וביותר מטמפרמנט אחד, גם אם זו של פנקהרסט נותרה החיה ביותר.