אמילי ברונטה: ספר אחד, ללא התנצלות
בשנת 1846 שילמו שלוש אחיות כדי לפרסם קובץ משיריהן תחת שמות עט גבריים. הוא נמכר בשני עותקים. בשנה שלאחר מכן פרסמה אחת מהן רומן שמבקרים כינו "גס ומאוס", המאוכלס בדמויות שמבקר אחד שפט כ"שנואות לחלוטין או בזויות לגמרי". היא מתה שלושה עשר חודשים לאחר מכן בגיל שלושים. ארבעה עשורים לאחר מכן, ג. ק. צ'סטרטון תיאר את אנקת גבהים כספר "שנכתב על ידי נשר", והמאה העשרים בחרה בו כרומן האהוב עליה ביותר מהמאה התשע-עשרה. כמעט שום דבר בקריירה של אמילי ברונטה לא היה הגיוני באותה עת.
בית הכומר ובית הקברות
אמילי ג'יין ברונטה נולדה ב-30 ביולי 1818 בתורנטון שביורקשייר, החמישית מבין שישה ילדים של פטריק ברונטה, כומר אירי, ומריה ברונוול, בתו של סוחר מפנזנס. אמה מתה ב-15 בספטמבר 1821, כשאמילי הייתה בת שלוש. בשנת 1825 מתו אחיותיה מריה ואליזבת לאחר שחלו בטיפוס בבית הספר קוואן ברידג', מוסד הידוע לשמצה באוכל דל וגרוע, תנאים לא תברואתיים, משמעת קשה והתפרצויות חוזרות ונשנות של מחלות זיהומיות.
מה שנותר היה הוורת': בית כומר באזור מורלנד, אב אלמן וארבעה ילדים ששרדו – שרלוט, בראנוול, אמילי ואן – מתוכם אמילי הייתה הקרובה ביותר לצעירה שבהם. לאחר קוואן ברידג' היא התחנכה בעיקר בבית על ידי אביה. משק הבית היה מבודד, חובב ספרים ומאורגן סביב בית קברות.
גונדל
מתוך הבידוד הזה יצא משהו יוצא דופן. ילדי משפחת ברונטה המציאו מדינות בדיוניות שלמות וניהלו אותן במשך שנים. אמילי ואן בנו את גונדל, אי דמיוני מורכב עם שושלות, מלחמות ובגידות משלו, ואמילי המשיכה לעבוד בתוכו במשך רוב חייה, כותבת שירים ופרוזה המתרחשים בטריטוריה שלו. היא לא הייתה, במילים אחרות, אישה שכתבה רומן אחד משום מקום. היא הייתה סופרת שניהלה ספרות פרטית במשך שני עשורים לפני שמישהו אחר קרא שורה ממנה.
רו הד, לאו היל, בריסל
הניסיונות לשלב אותה בעולם עלו בתוהו. בגיל שבע-עשרה היא הלכה לבית הספר לבנות רו הד ושרדה בו חודשים ספורים לפני שגעגועים הביתה החזירו אותה. בשנים 1838–1839 היא לימדה בבית הספר לאו היל, שם יום העבודה נמשך שבע-עשרה שעות. בשנים 1842–1843 היא ושרלוט למדו בפנסיון הגר בבריסל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפרק האחרון הזה הניב את העדות החיצונית החשובה ביותר עליה. קונסטנטין הגר, שלימד את שתי האחיות, העריך את האינטלקט של אמילי כגבוה אפילו מזה של שרלוט, וזיהה את התכונות במדויק: היגיון רב עוצמה ורצון חזק ואימפריאלי. הוא תיאר נפש, לא מזג – הבחנה שרוב הפרשנים המאוחרים לא הצליחו לעשות.
שני עותקים
בפברואר 1844 החלה אמילי להעתיק את שיריה למחברות. בסתיו 1845 מצאה אותם שרלוט, ובניגוד לרצונה של אחותה, התעקשה שהם יפורסמו. התיאור של שרלוט עצמה למה שמצאה נותר הטוב ביותר: היה להם "מוזיקה מיוחדת – פראית, מלנכולית ומרוממת".
האחיות אימצו שמות עט גבריים כדי לעקוף את הדעה הקדומה נגד סופרות. אמילי הפכה לאליס בל. שירים מאת קרר, אליס ואקטון בל הופיעו ב-1846 על חשבונן, עם עשרים ואחד שירים של אמילי מתוך יותר ממאתיים שכתבה בחייה. הוא נמכר בשני עותקים. קורא אחד התרשם מספיק כדי לכתוב ולבקש את חתימותיהן.
אנקת גבהים
הרומן יצא בדצמבר 1847, פורסם על ידי תומאס קוטלי ניובי תחת השם אליס בל. הוא צמח ישירות מתוך גונדל – אותם נופי מורלנד, אותו סכסוך משפחתי עז – והוא הדהים את קוראיו הראשונים. האלימות והתשוקה נחשבו לבלתי הולמות; המבנה, עם המספרים המקוננים והדורות הכפולים, היה שונה מכל דבר שלמבקרי התקופה הוויקטוריאנית הייתה תבנית עבורו. רובם הניחו שגבר כתב אותו, מה שמעיד על מה שחשבו על האיפוק שבו.
אמילי החלה רומן שני. לאחר מותה, שרלוט השמידה אותו.
התשעה עשר בדצמבר
בראנוול מת ב-24 בספטמבר 1848, כנראה משחפת. אמילי חטפה צינון קשה בהלווייתו; זה הפך לדלקת ריאות. היא סירבה לטיפול לאורך כל הדרך, והצהירה שלא יהיה "רופא מרעיל" לידה, והמשיכה בשגרת הבית בזמן שמצבה הידרדר. היא מתה ב-19 בדצמבר 1848, בסביבות השעה שתיים בצהריים, בת שלושים. שרלוט תיעדה את מילותיה האחרונות שנשמעו, שנאמרו מאוחר מדי: "אם תשלחי לקרוא לרופא, אראה אותו עכשיו".
מדוע אמילי מכונה גאונה
הטענה נשענת על יכולת ספציפית ויוצאת דופן: ניטרליות מוסרית בעוצמה דמיונית מלאה. אנקת גבהים מסרב לבורר בין דמויותיו. היתקליף אינו מגונה, קתרין אינה מתנצלת, והספר אינו מציע לקורא נקודת תצפית שממנה ניתן להרגיש בנוח – וזו בדיוק הסיבה ששנת 1847 נרתעה ממנו ושהוא מעולם לא התיישן. המנגנון הטכני שמספק זאת, הנרטיב הכפול הלא אמין, הקדים בעשורים את השימוש בו במקומות אחרים. הגר, שלא הייתה לו סיבה להחמיא לה, כינה את הכוח הבסיסי כהיגיון רב עוצמה המחובר לרצון אימפריאלי. פסק הדין של צ'סטרטון שהרומן "נכתב על ידי נשר" היה חלק מהשיקום של שנות ה-80 של המאה ה-19, כאשר סווינבורן ומתיו ארנולד גם הם לקחו על עצמם את עניינה לאחר ארבעה עשורים של אלמוניות.
טיעון הנגד הכנה מתחיל בראיות. אמילי הותירה רומן אחד שהושלם, כמאתיים שירים וכמעט ללא הסבר עצמי; הרומן השני נשרף. כמעט כל מה שאנו חושבים שאנו יודעים על אישיותה מגיע דרך שרלוט, שהקדמתה משנת 1850 הציגה אותה כ"ילידת המורדות" ש"לא ידעה מה עשתה" – דיוקן שחוקרים מודרניים רואים בו ריכוך מכוון, שבו שרלוט עיצבה מחדש את דמותה, ההיסטוריה ואפילו כמה משיריה של אחותה כדי להפוך אותה לעיכול. זה משאיר את טענת הגאונות נשענת על ספר יחיד מאת סופרת שאיננו יכולים לחקור, ללא קשת התפתחות להצביע עליה וללא בגרות לשפוט אותה לפיה. הוויקטוריאנים שמצאו את הרומן דוחה לא טעו פשוט לגבי מה שהוא עושה; הם הגיבו במדויק לספר שנועד למנוע נחמה. האם זה מהווה גאונות או מעשה יחיד ובלתי ניתן לחזרה של אומץ, זו שאלה שהראיות ששרדו אינן יכולות לסגור.
מורשת
אנקת גבהים עבר מאלמוניות למרכז הקאנון האנגלי בתוך דור ונשאר שם, מצולם, מעובד ומתווכח עליו ללא הרף. גם השירים נדדו: "אין בי נשמה פחדנית", שורה מאישה שסירבה לרופא וסיימה את ספרה בכל זאת, מופיעה כעת על ספלים, על מחזיקי מפתחות וכקעקוע. אמילי ברונטה פרסמה תחת שם של גבר, מכרה שני עותקים, והאריכה ימים יותר מכל מבקר שקבר אותה.