אלמיר דה הורי: הזייפן שמעולם לא הורשע בזיוף
במשך שלושה עשורים, אספנים משני עברי האוקיינוס האטלנטי קנו יצירות של פיקאסו (Picasso), מאטיס (Matisse) ומודליאני (Modigliani) שאף אחד מהם מעולם לא נגע בהן. היצירות הגיעו מהונגרי מקסים עם מגירה מלאה בשמות בדויים ועבר אריסטוקרטי שהמציא לעצמו. ההערכות מצביעות על כך שיצר למעלה מ-1,000 זיופים. עם זאת, אלמיר דה הורי (Elmyr de Hory) מעולם לא הורשע בזיוף אף לא אחד מהם. תקופת המאסר היחידה הרשומה בתיקו נמשכה חודשיים, בספרד בשנת 1968, בשל הומוסקסואליות, התרועעות עם פושעים וחוסר במקור פרנסה גלוי. כשספרד הסכימה לבסוף ב-1976 להסגירו לצרפת כדי לעמוד לדין באשמת הונאה, הוא התאבד באיביזה לפני ההסגרה.
אציל שהומצא בבודפשט
הוא נולד בבודפשט ב-1906 בשם אלמר אלברט הופמן (Elemér Albert Hoffmann). בשלב מאוחר יותר בחייו תיאר אב דיפלומט קתולי ומשפחה בעלת אדמות. אך רישומי העיר מספרים סיפור פשוט יותר: אביו, אדולף (Adolf), היה סוחר יהודי. דה הורי גם טען שהנאצים השמידו את כל משפחתו. עם זאת, "בן דודו" שביקר מאוחר יותר בווילה שלו באיביזה, איסטוואן הונט (Istvan Hont), התברר כאחיו. תיאוריו על שנות המלחמה, המלאות בבתי כלא ובריחות, נשענים במידה רבה על מילתו שלו בלבד.
ההכשרה, לפחות, הייתה אמיתית. הוא למד ציור קלאסי באקדמיית היינמן (Akademie Heinmann) במינכן, ולאחר מכן עבר לפריז, שם למד באקדמיית דה לה גרנד שומייר (Académie de la Grande Chaumière) ועבד תחת פרננד לז'ה (Fernand Léger). אך הפוביזם, האקספרסיוניזם והקוביזם עיצבו מחדש את הציור, ולאמן פיגורטיבי בעל הכשרה קלאסית היה מעט מאוד למכור. הקנבסים שלו כמעט לא מצאו קונים. הכישרון המתין לשימוש.
פיקאסו בטעות
הקריירה החלה בטעות של מישהו אחר. בפריז ב-1946, אישה בריטית הביטה באחד מציורי העט והדיו שלו וחשבה שהוא פיקאסו. הוא מכר לה אותו. הלקח היה אכזרי ופשוט: שם מפורסם שווה הרבה יותר משמו שלו.
מאז, דה הורי לא העתיק תמונות מוכרות. הוא יצר תמונות חדשות בסגנונם של המאסטרים, מה שלא הותיר למומחים שום מקור להשוואה.
למכור את פריז לאמריקה
באוגוסט 1947 הגיע לארצות הברית. בתערוכה של עבודותיו בינואר 1948 בגלריות לילינפלד (Lilienfeld Galleries) בניו יורק נמכר פריט אחד בלבד; הוא האשים בכך סופת שלגים. במשך כעשור לאחר מכן הוא סייר בארץ כשהוא מתחזה לאריסטוקרט שירד מנכסיו ומוכר תמונות בסגנונות של פיקאסו, מאטיס ומודליאני.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מה שבסופו של דבר הסגיר את הזיופים לא היה פער בין ידו לבין המאסטרים, אלא הדמיון שלהם זה לזה. סוחר אחד גרר אותו לבית משפט פדרלי, ודה הורי נמלט למקסיקו סיטי, שם המשטרה החזיקה אותו זמן קצר בקשר למקרה רצח לפני שהמשיך הלאה.
שנות לגרות
שותפו הפורה ביותר היה פרננד לגרות (Fernand Legros), נוכל מנוסה. במשך תשע שנים מכר לגרות את עבודותיו של דה הורי בחמש יבשות, מגובות בניירת שהפכה כל תמונה ללגיטימית. דה הורי השתקע באיביזה, שם קליפורד אירווינג (Clifford Irving) היה שכנו ומרלן דיטריך (Marlene Dietrich) ואורסולה אנדרס (Ursula Andress) היו בין מכריו.
ארבעים וארבעה זיופים בדאלאס
השותפות התפרקה על הון בטקסס. אלגור מדואוז (Algur Meadows), איש נפט מדאלאס, מילא את אחוזתו בת 15 החדרים בציורי דופי, דראן, מודליאני וולאמנק שקנה דרך לגרות. בפברואר 1967 בדק צוות מאיגוד סוחרי האמנות של אמריקה (Art Dealers Association of America) את האוסף. מתוך 58 הציורים שקנה מדואוז במשך ארבע שנים, קבע הצוות כי 44 הם זיופים. המשטרה הצרפתית כבר פשטה על דירתו של שותפו של לגרות, לסאר (Lessard), ומצאה תמונות מזויפות ותעודות מומחה מזויפות שהיו ממוענות לדאלאס. לגרות ולסאר הורשעו מאוחר יותר ונכלאו. דה הורי, האיש שבאמת צייר את התמונות, חמק מהמשטרה וחזר לאיביזה.
חודשיים על הכל חוץ מזיוף
בשנת 1968 בית משפט ספרדי הרשיע אותו באשמות שאמרו יותר על ספרד של פרנקו מאשר על אמנות: הומוסקסואליות, התרועעות עם פושעים, בעיקר לגרות, וחוסר במקור פרנסה גלוי. הוא בילה חודשיים בכלא באיביזה, שוחרר באוקטובר וגורש מהאי. עד 1969 הוא חזר. זיוף מעולם לא הופיע בכתב האישום. לתובעים לא הייתה הוכחה שהוא צייר אפילו תמונה מזויפת אחת על אדמת ספרד.
סוף סוף מפורסם
הבושה הפכה אותו לסלבריטאי. ב-1969 פרסם אירווינג את Fake! (מזויף!), חשבון רב-מכר שנכתב בשיתוף פעולה עם דה הורי והוצג כסיפורו של "זייפן האמנות הגדול ביותר בזמננו". אירווינג הפך בקרוב למושמץ בעצמו, בשל אוטוביוגרפיה מזויפת של הווארד יוז (Howard Hughes). אורסון ולס (Orson Welles) הציב לאחר מכן את שני הגברים במרכז סרטו F for Fake (F בשביל זיוף), סרט-מאמר מ-1973 על רמאות, בו צילם את דה הורי בעבודתו.
בנובמבר 1969 הגיע לאיביזה צעיר בן 20 ממינסוטה בשם מארק פורגי (Mark Forgy) והפך לגנן, המזכיר והעוזר שלו במשך שבע שנים. דה הורי, אמר פורגי מאוחר יותר, היה "יותר אב מאבי האמיתי". בשנותיו האחרונות צייר דה הורי תחת שמו האמיתי. החשיפה עשתה את מה שכישרון לבדו לא יכול היה: היא יצרה שוק לאלמיר מקורי.
דצמבר 1976
ההפוגה הסתיימה ב-1976. צרפת רצתה אותו באשמת הונאה, ושופט ספרדי הסכים להסגיר אותו. פורגי הביא לו את החדשות. ב-11 בדצמבר 1976 התאבד דה הורי באיביזה. המשטרה הספרדית, שלא הייתה בטוחה בזהותו של המת לאחר כל כך הרבה שמות בדויים, לקחה טביעות אצבעות. כמה חברים חשדו שהמוות בויים כדי להימנע מההסגרה. שום ראיה מעולם לא תמכה בתיאוריה הזו. הוא קבור באי.
התמונות חיו אחריו. מומחים מאמינים שרבים מהזיופים שלו עדיין תלויים תחת שמות מפורסמים. קנת' ויין (Kenneth Wayne), מנהל פרויקט מודליאני (The Modigliani Project), אמר שהעבודות של דה הורי בסגנון מודליאני כה רבות עד שלא ניתן להרכיב קטלוג סופי של יצירות האמן. מאז הופיעו בשוק "דה הורי" מזויפים, אירוניה אחרונה לאדם שבילה את חייו בהתחזות לציירים אחרים.
על המסך ובדפוס
- Fake! The Story of Elmyr de Hory, the Greatest Art Forger of Our Time (1969), ספר, הוצאת מקגרו-היל (McGraw-Hill), מאת קליפורד אירווינג. - F for Fake (1973), סרט-מאמר, בבימויו של אורסון ולס; דה הורי מופיע כעצמו, לצד אירווינג ואויה קודאר (Oja Kodar). - The Forger's Apprentice (2012), ספר זיכרונות, הוצאה עצמית, מאת מארק פורגי. - Real Fake: The Art, Life & Crimes of Elmyr de Hory (2017), סרט תיעודי, מאת ג'ף אופנהיים (Jeff Oppenheim).
מדוע אלמיר דה הורי מכונה גאון
כי היד הייתה אמיתית. דה הורי היה יכול לספוג את הקו של מאטיס, את הפנים הארוכות של מודליאני ואת המהירות של פיקאסו, ואז להפיק תמונות חדשות שסוחרים, אספנים ומוזיאונים קיבלו כאותנטיות במשך עשורים. מעט ציירים במאה שלו נעו בין כל כך הרבה סגנונות בכזו שטף. הכישרון הזה הוא הסיבה לכך שהוא מופיע ב-Geniuses.club. זו גם הסיבה שהסיפור שלו הוא אזהרה, לא מחווה. הוא השתמש בו כדי למכור היסטוריה שקרית לאנשים שסמכו עליו, כדי להשחית את התיעוד של אמנים שכבר לא יכלו להגן על עבודתם שלהם, ולהשאיר ערפל מעל קירות המוזיאונים שמעולם לא התפזר לחלוטין. אף בית משפט לא הרשיע אותו מעולם בזיוף. זה אומר יותר על גבולות, חוקים ועל הכישרון שלו להיעלם מאשר על חפותו. הכישרון ראוי למחקר. ההונאה אינה ראויה למחיאות כפיים.