אלפרידה ילינק: המראה הבלתי-מוחלת של אוסטריה

כאשר האקדמיה השוודית התקשרה אלפרידה ילינק (Elfriede Jelinek) באוקטובר 2004 כדי לבשר לה שזכתה בפרס נובל לספרות, היא לא נסעה לסטוקהולם כדי לקבלו — אלא שלחה וידאו במקום זאת, ונשארה בביתה בווינה, העיר שאת שלוות הנפש, השאריות הפשיסטיות והאכזריות הפטריארכלית שלה בילתה שלושה עשורים בהפיכתן לכמה מהפרוזות הצורבות ביותר בספרות הגרמנית. שנה לאחר מכן, חבר מכהן באקדמיה גינה פומבית את הפרס כטעות, וכינה את עבודתה "פורנוגרפיה ציבורית מייגעת ולא מהנה". העובדה שמאבק כזה יכול להתרחש בתוך המוסד שזה עתה הכתיר אותה היא, בקנה מידה קטן, סיפור הקריירה כולה שלה: נערצת, מגונה, ולעולם אינה מתרפסת אפילו פעם אחת.

עילאית מוזיקלית שקרסה

ילינק נולדה ב-20 באוקטובר 1946 במירצושלאג (Mürzzuschlag) שבשטיריה, וגדלה בווינה, בת לנישואים בלתי מתאימים: אמה, אולגה בו흐נר (Olga Buchner), באה ממשפחה בורגנית קתולית נוקשה ועבדה כמנהלת כוח אדם; אביה, פרידריך ילינק (Friedrich Jelinek), היה כימאי צ'כי-יהודי שאינו שומר מצוות ששרד את תקופת הנאציזם רק משום שעבודתו סווגה כחיונית מבחינה אסטרטגית, בעוד רבים מקרובי משפחתו נרצחו בשואה. אמה, בתקווה לגדל ילדת פלא מוזיקלית, העבירה אותה משטר מעניש של פסנתר, עוגב, גיטרה, כינור, ויולה וחלילית מילדות מוקדמת, לצד חינוך במנזר קתולי. ילינק המשיכה והשיגה דיפלומה של נגנית עוגב מהקונסרבטוריון של וינה, תוך כדי לימודי תולדות האמנות ותיאטרון באוניברסיטת וינה — עומס לימודים כפול שהסתיים בהפרעת חרדה חמורה בגיל שבע עשרה. היא פרשה משתי התוכניות ובילתה כשנה בבידוד עצמי, ש במהלכו, לפי דבריה, הכתיבה הפכה לתרפיה שהמוזיקה והאקדמיה לא יכלו לספק.

פרוזה מוקדמת ועשור קומוניסטי

היא ערכה את הופעת הבכורה הספרותית שלה עם קובץ השירה Lisas Schatten ב-1967 ופרסמה את הרומן הראשון שלה, Wir sind Lockvögel, Baby!, ב-1970, ואחריו הרומן שעורר לראשונה תשומת לב ביקורתית רצינית, Michael: Ein Jugendbuch für die Infantilgesellschaft (1972). מבחינה פוליטית, היא הצטרפה למפלגה הקומוניסטית של אוסטריה ב-1974, אותה שנה שבה נישאה למלחין גוטפריד הונגסברג (Gottfried Hüngsberg), ותיארה את הנישואים — החצויים בין מגורים בווינה ובמינכן — כ"מעין סיפור על שני ערים". היא נשארה במפלגה עד 1991, תקופה שהשתלבה עם הרומנים שבנו את המוניטין שלה: Die Liebhaberinnen (נשים כאהובות, 1975) ו-Die Ausgesperrten (זמנים נפלאים, נפלאים, 1980), שניהם ניתחו את החיים מעמד העובדים האוסטרי בקור רוח שערער קוראים שהורגלים לריאליזם אמפתי יותר.

המורה לפסנתר ורומן האכזריות

הרומן הידוע ביותר שלה, Die Klavierspielerin (המורה לפסנתר, 1983), שאב ישירות מהחינוך המוזיקלי המחנוק שלה כדי לספר את סיפורה של אם שתלטנית, מדריכת קונסרבטוריון מדוכאת, ומערכת יחסים מינית שמתדרדרת להשפלה ואלימות; עיבודו הקולנועי הנוקשה של מיכאל האנקה (Michael Haneke) משנת 2001, בכיכובה של איזבל הופּרט (Isabelle Huppert), הביא את הפרוזה של ילינק לקהל בינלאומי שרוב הפעמים החמיץ אותה בתרגום. היא דחפה הלאה לטריטוריה מענישה במכוון עם Lust (1989), רומן של אלימות מינית מפורשת שנועד כטיעון אנטי-פורנוגרפי שרבים מהמבקרים פשוט קראו כפורנוגרפיה — אותה האשמה שחבר האקדמיה הסורר יטיח מאוחר יותר בכל גוף יצירתה. Die Kinder der Toten (ילדי המתים, 1995) התמודד עם השותפות המושתקת של אוסטריה בשואה באמצעות מבנה של רומן אימה של מתים מהלכים ממש, ו-Gier (חמדנות, 2000) הפנה את אותו מבט בלתי סלחני על גברים אוסטרים פרובינציאליים ועל הנשים שהם משתמשים בהן.

תיאטרון של קולות ללא דמויות

לצד הרומנים, ילינק בנתה גוף יצירה דרמטי גדול לא פחות שנטש כמעט לחלוטין את הדמות והעלילה הקונבנציונליות לטובת "קולות וקולות-נגד" חופפים — טקסטים צפופים דמויי קולאז' המורכבים מקלישאות, שפת תקשורת ורטוריקה פוליטית, המיועדים לחלוקה מחדש על ידי במאים ולא להיות מומזנים כתסריטים קבועים. Ein Sportstück (1998) פירק את פולחן התחרות האתלטית; Bambiland (2003), שנכתב בצל מלחמת עיראק, שזר את סיקור מלחמת הטלוויזיה ישירות לתוך השפה שלו; Rechnitz (Der Würgeengel) (2008) התמודד עם טבח אמיתי משנת 1945 של עובדי כפייה יהודים בטירה אוסטרית שאליטות מקומיות טייחו במשך עשורים. גוף יצירה תיאטרוני זה, יותר מאשר הרומנים, הוא מה שוועדת נובל ציינה במיוחד.

מאבק פוליטי עם הימין הקיצוני

הקרבות הציבוריים הקשים ביותר של ילינק לא היו ספרותיים אלא פוליטיים. לאורך שנות ה-90 היא הפכה לאחת מבקרות הפנים הבולטות ביותר של מפלגת החירות הימנית-קיצונית של יורג היידר (Jörg Haider), ולאחר שהמפלגה נכנסה לקואליציה ממשלתית ב-2000, היא גונתה על ידי תומכיה כבוגדת באוסטריה ויצירתה הפכה ליעד לחרם מצד פוליטיקאים לאומנים — מחלוקת שרק חידדה, אם כבר, את טיעונה המאוחר של האקדמיה עבורה ככותבת המוכנה לנקוב בשמה של כיעור ארצה בפומבי.

פרס נובל והשלכותיו

בשנת 2004 העניקה האקדמיה השוודית לילינק את פרס נובל לספרות "על זרימת הקולות והקולות-נגד המוזיקלית שלה ברומנים ובמחזות שחושפים, בהתלהבות לשונית יוצאת דופן, את האבסורד של הקלישאות של החברה וכוח הכניעה שלהן". היא לא השתתפה בטקס בסטוקהולם, כשהיא מציינת את חרדתה החברתית, ושלחה במקום זאת נאום מוקלט. בשנה שלאחר מכן, חבר האקדמיה קנוט אהנלונד (Knut Ahnlund) התפטר במחאה, וכינה את עבודתה "המון טקסט שנטרף יחד ללא מבנה אמנותי" ו"כאоти ופורנוגרפי" — דחייה ציבורית נדירה ביותר מתוך המוסד, וכזו שהבטיחה שהנובל שלה יישאר שנוי במחלוקת במקום מוסדר.

מדוע אלפרידה מכונה גאונה

הטענה המועלית עבור ילינק אינה עוסקת באינטלקט גולמי באבסטרקטים אלא בווירטואוזיות לשונית ספציפית מאוד: יכולתה לשזור קלישאות, סלוגנים פרסומיים, נאומים פוליטיים ורמזים ספרותיים קלאסיים לתוך נהר משפטים בלתי נלאה אחד החושף את האלימות המסתתרת בתוך השפה הרגילה. נימוקי ועדת נובל עצמה בנויים כולו סביב זה — "זרימה מוזיקלית", "התלהבות לשונית יוצאת דופן" — המתייחסת אליה כאל מעין מלחינה העובדת בפרוזה, מה שמתאים להכשרתה המעשית כנגנית עוגב ורב-נגנית בטרם כתבה אי פעם פיקשן. אך הטיעון הנגדי הוא חזק והגיע מתוך אותה ועדה שכיבדה אותה: התפטרותו של אהנלונד טענה שמה שנראה כמו תעוזה פורמלית הוא פשוט תוכן זעזוע לא משמעתי המולבש בהצדקה אוונגרדית, ומבקרים מרכזיים של Lust העלו כמעט את אותה האשמה. הקריאה הישרה היא שהכישרון של ילינק הוא סגנוני ומבני — אוזן לכيف ששפת מוסדות ותקשורת מתדרדרת לאכזריות — ולא פריצת דרך פילה-סופית, והאם הכיעור המכוון שלה מהווה אמנות או את ההפך ממנה היא שאלה שהנובל שלה עצמה נכשל מלסגור.

מורשת

ילינק נותרת הסופרת דוברת הגרמנית המעוטרת ביותר של דורה, עם פרס גאורג ביכנר (Georg Büchner), פרס פרנץ קפקא (Franz Kafka), אזרחות כבוד של וינה, ואותות הוקרה על מפעל חיים מהתיאטרון האוסטרי שנוספו זמן רב לאחר הנובל שלה, ומחזותיה ממשיכים להיות מועלים מחדש ומורכבים מחדש על ידי במאים ברחבי אירופה דוברת הגרמנית כטקסטים חיים ולא גמורים ולא כקלאסיקות קבועות.