אלינור רוזוולט: מאחיינית יתומה לגברת הראשונה של העולם
בשולחן ועדה של האו"ם בחורף 1947 ו-1948, אלמנה בת שישים ושלוש ללא הכשרה משפטית וללא מושב באף פרלמנט ניהלה פגישות על תה וארוחת ערב, סופגת התנגדויות מנציגים סובייטים, לטינו-אמריקאים, ערבים ואסיאתים עד שמסמך שאף אומה לא הייתה יכולה לכתוב בעצמה הופיע בשלמותו. אלינור רוזוולט כינתה את התוצאה ההישג הגדול ביותר שלה — ועד שהיא אומצה, מעטים מאלו שצפו בה מנהלת את המושבים הללו לא הסכימו.
ילדות יתומה
אלינור רוזוולט נולדה ב-11 באוקטובר 1884, בעיר ניו יורק לאליוט רוזוולט, אחיו הצעיר של הנשיא לעתיד תאודור רוזוולט, ולאנה הול. טרגדיה הגיעה מוקדם ושוב ושוב: אמה מתה ב-1892, כשאלינור הייתה בת שבע, ואביה ב-1894, מה שהותיר אותה יתומה לפני שמלאו לה עשר. היא גודלה ברובה על ידי סבתה בטיבולי, ניו יורק, סידור מבודד ואומלל שהשתנה באופן מכריע כשהיא נשלחה, מ-1899 עד 1902, לאלנסווד, בית ספר לבנות מחוץ ללונדון. מנהלת בית הספר, מארי סובסטר, גילתה עניין מיוחד בנערה הביישנית ומטילת הספק בעצמה, ורוזוולט ייחסה מאוחר יותר לאינטלקט הקפדני והמעורב חברתית של סובסטר את מתן הביטחון והמיקוד החיצוני שיגדירו את חייה הבוגרים.
נישואים לשם רוזוולט
ב-17 במרץ 1905, נישאה אלינור לפרנקלין ד. רוזוולט, בן דודה מדרגה חמישית, בחתונה שבה הוביל אותה אל החופה דודה, הנשיא תאודור רוזוולט. לזוג היו שישה ילדים בין 1906 ל-1916 — אנה, ג'יימס, פרנקלין ג'וניור ראשון שמת בינקותו, אליוט, פרנקלין ג'וניור שני, וג'ון — ואלינור בילתה את שנותיה המוקדמות של הנישואים ברובה תחת צילה של חמותה המטילת אימה, שרה דלאנו רוזוולט. נקודת המפנה הגיעה ב-1921, כאשר פרנקלין חלה בפוליו ואיבד את השימוש ברגליו. במקום לסגת לתפקיד תומך קונבנציונלי, אלינור הפכה לשלוחתו הפוליטית ולשותפתו, מטיילת, נואמת ומארגנת בשמו בזמן שבנה מחדש קריירה ציבורית שתוביל אותו למושלות ניו יורק, וב-1932, לנשיאות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המצאה מחדש של הגברת הראשונה
כגברת הראשונה מ-1933 עד 1945 — זמן רב יותר מכל אחת לפני או אחרי — רוזוולט השליכה את המודל הטקסי של התפקיד. היא הפכה לבת הזוג הנשיאותית הראשונה שקיימה מסיבות עיתונאים משלה, והיא הודתה במכוון רק בכתבות נשים, מה שאילץ עיתונים להשאיר נשים בסיקור הבית הלבן שלהן לאורך השפל והמלחמה. בדצמבר 1935 החלה לכתוב את "היום שלי", טור עיתון מסונדק שרץ שישה ימים בשבוע עד מותה ב-1962, תוך שימוש בו כדי להגיב על עוני, תנאי עבודה, יחסי גזע ומאמץ המלחמה בשפה ישירה בהרבה ממה שגברת ראשונה בתקופתה הייתה אמורה להשתמש. ב-1939, כאשר בנות המהפכה האמריקאית סירבו לתת לקונטרלטו השחורה מריאן אנדרסון להופיע ב-Constitution Hall, רוזוולט התפטרה מחברותה ב-DAR בפומבי, מחווה שעזרה לקונצרט הפתוח הבא של אנדרסון באנדרטת לינקולן להפוך לרגע ציון דרך בפרלוד הארוך של התנועה לזכויות האזרח. היא סיירה במכרות פחם, מחנות מהגרים ובתי חולים צבאיים לאורך שנות ה-30 וה-40, מדווחת בחזרה לפרנקלין על מה שערוצים רשמיים לעיתים רחוקות חשפו.
ניהול ועדת זכויות האדם
עבודתה המשמעותית ביותר של רוזוולט החלה לאחר מותו של פרנקלין ב-1945, כאשר הנשיא טרומן מינה אותה לצירה באו"ם הצעיר; הסנאט אישר אותה ברוב של 89 מול 1 בדצמבר ההוא. היא נבחרה, פה אחד, לעמוד בראש ועדת האו"ם לזכויות האדם, שהוטל עליה לנסח את מה שהפך להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם. לרוזוולט לא הייתה הכשרה רשמית במשפט בינלאומי או דיפלומטיה, והיא אמרה זאת בבירור — מה שהביאה במקום זאת היה עשורים של ארגון פוליטי מתורגל, יד יציבה על הפטיש, והרגל של ניהול המשא ומתן האמיתי על ארוחות לא פורמליות ותה במקום רק בחדר הישיבות, סגנון שאפשר לנציגים ממערכות פוליטיות שונות בתכלית למצוא שפה שכולם יכולים לחתום עליה. הטיוטה של הוועדה אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-10 בדצמבר 1948, עם ארבעים ושמונה מדינות בעד ואף אחת לא נגד, והנציגים העניקו לה מחיאות כפיים סוערות חסרות תקדים. רוזוולט המשיכה כצירה אמריקאית לאו"ם עד דצמבר 1952 ונשארה תומכת קולנית בהכרזה ובארגון עצמו לשארית חייה. אנדרטה קבועה למנהיגותה בהכרזה נחנכה ב-Place des Nations בז'נבה בדצמבר 2008, ביום השנה השישים למסמך — האנדרטה הראשונה מסוגה המכבדת את עבודתה בתחום זכויות האדם באופן ספציפי.
למה אלינור נקראת גאונה
המקרה של רוזוולט למילה נשען על משהו אחר מאשר גאונות מלומדת או טכנית — היא לא החזיקה בתואר מתקדם ומעולם לא טענה למומחיות במשפט, כלכלה או דיפלומטיה. מה שבני דורה והיסטוריונים מאוחרים יותר מתארים במקום זאת הוא גאונות יוצאת דופן לקואליציה, לתרגום שכנוע מוסרי ליחסים פוליטיים עובדים מעבר לקווים אידיאולוגיים שנראו, בשנים הפותחות של המלחמה הקרה, כמעט בלתי ניתנים לגישור. ניהול נציגים מהגוש הסובייטי, המדינות הערביות, אמריקה הלטינית והמעצמות המערביות להסכמה על טקסט זכויות אדם יחיד — בתקופה שבה הגושים הללו הסכימו על כמעט שום דבר אחר באו"ם — הוא ההישג המצוטט לעיתים קרובות ביותר כעדות למיומנות פוליטית יוצאת דופן, והיא עצמה כינתה אותו, ללא צניעות כוזבת, המשימה החשובה ביותר שלה. מקרה הנגד הכנה הוא שזה היה ביסודו כישרון בין-אישי וארגוני, שנבנה לאורך עשורים של אקטיביזם לא זוהר, ולא סוג של תובנה אינטלקטואלית יחידה שהמילה "גאונה" בדרך כלל מרמזת; הכתיבה המוקדמת והנאומים הציבוריים שלה היו, לפי עדותה שלה ושל בני דורה, לא ראויים לציון עד שתרגול הפך אותם למרשימים. מה שלא שנוי במחלוקת הוא קנה המידה של מה שהמיומנות המתורגלת הזו הפיקה: מסמך יסוד של מסגרת זכויות האדם המודרנית שעדיין מעצבת את המשפט הבינלאומי.
מורשת
אלינור רוזוולט מתה ב-7 בנובמבר 1962, בעיר ניו יורק, לאחר שחיה מעבר לבעלה בשבע עשרה שנים והשתמשה כמעט בכל אחת מהן בשירות ציבורי — כצירה לאו"ם, בעלת טור ופעילה — במקום פרישה. ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם שהיא הובילה לקיומה נותרה המסמך המתורגם ביותר בעולם, והמצאתה מחדש של תפקיד הגברת הראשונה, ממארחת טקסית לשחקנית פוליטית עצמאית, קבעה את התבנית שכל יורשת נאלצה להתמודד איתה מאז.