הרנפריד פולתה פון צ'ירנהאוז
הרנפריד פולתה פון צ'ירנהאוז או צ'ירנהאוּס (בגרמנית: [ˈeːʁənfʁiːt ˈvaltɐ fɔn ˈtʃɪʁnhaʊs]; 10 באפריל 1651 – 11 באכטובר 1708) היה מתמטיקאי, פיזיקאי, רופא ופילוסוף גרמני. הוא הציג את טרנספורמציית צ'ירנהאוז ויש הסבורים שהוא היה הממציא של הפורצלן האירופי, המצאה שיוחסה במשך זמן רב ליוהאן פרידריך בטגר, בעוד אחרים טוענים כי פורצלן יוצר על ידי יצרנים אנגליים עוד קודם לכן.
השכלה
צ'ירנהאוז למד בגימנסיה בגורליץ. לאחר מכן למד מתמטיקה, פילוסופיה ורפואה באוניברסיטת ליידן. הוא הרבה לנסוע בצרפת, באיטליה ובשווייץ, ושירות בצבא הולנד (1672–1673). במהלך מסעותיו פגש את ברוך שפינוזה וכריסטיאן הויגנס בהולנד, את אייזק ניוטון באנגליה, ואת גוטפריד וילהלם לייבניץ (שעמו ניהל תכתובת לאורך כל חייו) בפריז. הוא נעשה חבר באקדמיה המלכותית למדעים בפריז.
מתמטיקאי
טרנספורמציית צ'ירנהאוז, שבאמצעותה הסיר איברים ביניים מסוימים ממשוואה אלגברית נתונה, ידועה היטב. היא פורסמה בכתב העת המדעי Acta Eruditorum בשנת 1683.
בשנת 1682 פיתח צ'ירנהאוז את תורת הקטקאוסטות (Catacaustics) והראה שהן ברות-תיקון (rectifiable). זה היה המקרה השני שבו נקבע המעטפה של קו נע. אחת מהקטקאוסטות של פרבולה ידועה עדיין בשם הקוביה של צ'ירנהאוזן.
בשנת 1696 הציג יוהאן ברנולי את בעיית הברכיסטוכרון לקוראי Acta Eruditorum. צ'ירנהאוז היה אחד מחמישה מתמטיקאים בלבד שהגישו פתרון. ברנולי פרסם תרומות אלו (כולל זו של צ'ירנהאוז) יחד עם שלו בכתב העת במאי של השנה העוקבת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →צ'ירנהאוז ייצר סוגים שונים של עדשות ומראות; חלקן מוצגות במוזיאונים. הוא הקים מפעל זכוכית גדול בסקסוניה, שבו בנה עדשות בוערות בדיוק יוצא דופן וערך את ניסוייו (1687–1688).
עבודתו Medicina mentis sive artis inveniendi praecepta generali (1687) משלבת שיטות של הסקה עם אמפיריציזם ומציגה אותו כמקושר מבחינה פילוסופית לעידן האורות.
פילוסוף
צ'ירנהאוז נשכח במשך שנים רבות כפילוסוף, והמחקרים העוסקים בנושא דנים לעתים קרובות בקשריו של צ'ירנהאוז עם פילוסופים ומדענים אחרים באותה תקופה. במהלך תקופתו באוניברסיטת ליידן החל בהתכתבות עם שפינוזה ובהמשך גם עם לייבניץ. צ'ירנהאוז היה בין הראשונים שקיבלו עותק מיצירת המופת של שפינוזה, 'אתיקה'; סבורים כי העותק הנמצא כעת בספריית הוותיקן, העותק היחיד ששרד לפני הפרסום, עשוי להיות של צ'ירנהאוז. בהתכתבותו עם שפינוזה, שנשתמרה, הוא מעלה מספר השגות על טענות מסוימות באתיקה, כגון מה בדיוק מהווה את הגורמים האינסופיים המיידיים של התכונות.
ממציא הפורצלן
לאחר ששב לביתו בסקסוניה, יזם צ'ירנהאוז ניסויים שיטתיים תוך שימוש בתערובות של סיליקטים ואדמות שונות בטמפרטורות שונות כדי לפתח פורצלן, אשר באותה עת היה זמין רק כיבוא יקר ערך מסין ומפפן. כבר בשנת 1704 הציג פורצלן למזכירו של לייבניץ. הוא הציע להקים מפעל פורצלן לאוגוסט השני מפולין, הנסיך הבוחר מסקסוניה, אך נדחה. כמו כן, בשנת 1704 הפך צ'ירנהאוז למפקח על יוהאן פרידריך בטגר, אלכימאי בן תשע-עשרה שטען כי ביכולתו לייצר זהב. בטגר החל להשתתף בעבודתו של צ'ירנהאוז רק באי-רצון وتحت לחץ עד שנת 1707. השימוש בקאולין (משנברג, סקסוניה) ובאלבסטר קידם את העבודה, כך שאוגוסט השני מינה אותו למנהל מפעל הפורצלן שעמד להקים. הנסיך הבוחר הורה על תשלום של 2,561 טאלרים לצ'ירנהאוז, אך המקבל ביקש דחייה עד שהמפעל ייצר בפועל. כאשר מת צ'ירנהאוז פתאומיות ב-11 באוקטובר 1708, הפרויקט הושבת.
שלושה ימים לאחר מותו של צ'ירנהאוז אירעה פריצה בביתו, ולפי דיווח של בטגר, נגנב חלק קטן של פורצלן. דיווח זה מרמז שבטגר עצמו הכיר בכך שצ'ירנהאוז כבר ידע כיצד לייצר פורצלן, ראיה מרכזית לכך שצ'ירנהאוז ולא בטגר היה הממציא. העבודה חודשה ב-20 במרץ 1709, אז הגיע מלכיור שטיינברוק כדי להעריך את עיזבונו של המת, שכלל את הרשומות על ייצור הפורצלן, ונפגש עם בטגר. ב-28 במרץ 1709 ניגש בטגר לאוגוסט השני והכריז על המצאת הפורצלן. בטגר מונה לראש מפעל הפורצלן האירופי הראשון. שטיינברוק נעשה מפקח ונשא את אחותו של בטגר.
עדות בנות הזמן של אנשים יודעי דבר מעידות כי צ'ירנהאוז המציא את הפורצלן. בשנת 1719, למשל, כתב סמואל שטולצל [de] ממפעל הפורצלן של מייסן כי נסע לווינה עם המתכון הסודי עדיין ואישר כי הוא הומצא על ידי צ'ירנהאוז ולא על ידי בטגר. באותה שנה ציין גם המזכיר הכללי של מפעל מייסן כי ההצאה לא הייתה של בטגר "אלא של המנוח האדון פון צ'ירנהאוז[,] שמדעו הכתוב" נמסר לבטגר "על ידי המפקח שטיינברוק." למרות זאת, שמו של בטגר נקשר הדוקות בהמצאה.
יצירות
- Medicina mentis et corporis, עם מבוא מאת וילהלם ריסה. (הדפסה אנאסטטית) הילדסהיים: גאורג אולמס, 1964.