אגון שילה: הגוף ללא התנצלות
שופט אחד אחז פעם באחד מרישומיו — נערה צעירה, עירומה מעל המותניים — מעל להבת נר ושרף אותו מולו. אגון שילה (Egon Schiele) היה בן עשרים ואחת, כבר אז הצייר הצעיר המטריד ביותר בווינה, והוא זה עתה ריצה עשרים ואחד ימי מעצר בחשד לשידול קטינה, בטרם קרס אישום החטיפה והוא הורשע במקום זאת בעבירה קלה יותר: הצגת רישומים אירוטיים במקום שבו ילדים עלולים לראותם. הוא מת בגיל עשרים ושמונה, אך בשבע השנים שבין אותו תא מעצר לבין השפעת שהרגה אותו, יצר שילה את אחד מגופי העבודה החשופים ביותר מבחינה פסיכולוגית באמנות של המאה העשרים.
בית שנבנה על מחלה
אגון לאו אדולף לודוויג שילה נולד ב-12 ביוני 1890, בטולן שבאוסטריה תחתית, בנם של מנהל תחנת רכבת, אדולף שילה, ומארי סוקופ, שהגיעה מצ'סקי קרומלוב (Český Krumlov) שבבוהמיה. על פי דיווחי המשפחה, אדולף חלה בעגבת לפני נישואיו והדביק בה את אשתו; בת אחת, אלווירה, מתה ממנה בילדותה, ומחשבתו וגופו של אדולף עצמו התדרדרו להתפרצויות אלימות שעיצבו את שנותיו המוקדמות של אגון. בבית הספר בקרמס ולאחר מכן בקלוסטרנויבורג הוא היה, לפי עדות חבריו לספסל הלימודים, ביישן ומביך, נכשל ברוב המקצועות בעודו מצטיין באתלטיקה וברישום. ב-1906 נכנס לבית הספר לאמנויות שימושיות בווינה ולאחר מכן עבר לאקדמיה לאמנויות יפות, שם הפדגוגיה השמרנית של המורה כריסטיאן גריפנקרל תסכלה אותו עד כדי כך שנטש את הלימודים הפורמליים לאחר שלוש שנים.
התגלית של קלימט
בשנת 1907 חיפש שילה את גוסטב קלימט (Gustav Klimt), הצייר המפורסם ביותר בווינה, שגילה בו עניין מיידי ונדיב: רכש את רישומיו של שילה, החליף עמו עבודות, סידר לו דוגמנים והציג אותו בפני הווינר ורקשטה (Wiener Werkstätte) ובפני פטרונים פוטנציאליים. עבודתו של שילה מ-1907 עד 1909 מראה את השפעתו הדקורטיבית של קלימט, בעלת נטייה לאר-נובו, באופן ישיר. אך בתערוכת ה-Kunstschau הווינאית של 1909, שבה הציג קלימט את תמונותיו של שילה לצד יצירות של אדווארד מונק, יאן טורופ ו-וינסנט ואן גוך, משהו השתנה. שילה היה ממקימי קבוצה מורדת, ה-Neukunstgruppe, עם סטודנטים מתוסכלים אחרים מהאקדמיה, ועד שנת 1910 הוא החל בסדרת מחקרי העירום שתגדיר אותו — דמויות המעוצבות בצבע גולמי ולעיתים צורם, גופים כחושים וזוויתיים, מצוירים מזוויות לא שגרתיות, לעיתים מעל, שהעניקו לחשיפה של המודל עוצמה כמעט קלינית. העיטוריות של קלימט פינתה את מקומה למשהו קרוב יותר לאבחנה פסיכולוגית; היסטוריונית האמנות ג'יין קאליר תיארה את התוצאות כ"גרוטסקיות, אירוטיות, פורנוגרפיות או מטרידות", המאורגנות סביב מין, מוות ובחינה עצמית, ומבוצעות במה שכינו בני דורו שטף קווי מאני.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ואלי, קרומאו והתא
בשנת 1911 החל שילה לצאת עם ואלי נויזל, בת שבע-עשרה, שדגמנה בעבר עבור קלימט ואולי אף הייתה מעורבת עמו. היא עברה לגור עמו והפכה למודלית העיקרית ולבת לווייתו בארבע השנים הבאות. בחיפוש אחר שכר דירה זול יותר ובריחה מאי-הסכמתה של וינה, עברו השניים לקרומאו, עיר הולדתה של אמו בדרום בוהמיה — שם גירשו אותם המקומיים מהעיר בשל מגוריהם המשותפים ללא נישואין ושמועות על הנערות ששילה השתמש בהן כמודלים — ואז לנוילנגבך, ממערב לבירה. בנוילנגבך, באפריל 1912, עצרה המשטרה את שילה בחשד לחטיפה ושידול של נערה בת שלוש-עשרה והחרימה יותר ממאה רישומים ששפטו כפורנוגרפיים. אישום החטיפה לא החזיק מעמד, אך בית משפט הרשיע אותו בהצגת רישומים אירוטיים במקום שילדים יכלו לראותם; השופט שרף רישום אחד כזה באולם בית המשפט, ושילה בילה עשרים וארבעה ימים בסך הכל במעצר, כשהוא משרטט את תאו בינתיים. קאליר התנגדה מאז בתקיפות למסגור ההיסטורי, וקבעה בפשטות: "אגון שילה לא היה עבריין מין", והציבה את התביעה בתוך פאניקה מוסרית של התקופה ולא כראיה לטריפה — הבחנה שכל דין וחשבון ישר על שילה חייב להחזיק לצד התמונות עצמן, שנשארות קשות באמת.
נישואין, מלחמה והסצסיה הווינאית
בשנת 1914 הבחין שילה באחיות אדית ואדלה הרמס, בנותיו של מסגר פרוטסטנטי ממעמד הביניים, שהתגוררו מעבר לרחוב מהסטודיו שלו בהיצינג. הוא נשא את אדית לאישה ב-17 ביוני 1915 — בכוונה תחילה, ביום השנה לחתונת הוריו שלו — בזמן שלכאורה ציפה להשאיר גם את ואלי; כאשר ואלי הבינה אחרת, היא עזבה מיד והשניים מעולם לא דיברו שוב, קרע ששילה עיבד ישירות לתוך הציור מ-1915 המוות והעלמה, המשתמש בדמותה. שלושה ימים לאחר החתונה גויס לצבא; לב חלש וכתב יד טוב השיגו לו בסופו של דבר תפקיד פקידותי, תחילה במחנה שבויים ליד מיהלינגן, שם קצין מפקד אהוד העניק לו חלל סטודיו לצייר את הקצינים הרוסים שהוחזקו שם, ואז למשרה באגף האספקה בווינה מינואר 1917, מה שאיפשר לו לעבוד בעוצמה חדשה. ציורי העירום שלו מתקופת המלחמה הפכו מלאים יותר ודמויי בובה באופן מכוון יותר, וב-1918 הוא קיבל את המיקום המרכזי בתערוכת הסצסיה הווינאית ה-49 — חמישים עבודות בתצוגה, והפוסטר שלו עוצב כסעודה האחרונה עם עצמו יושב במקום שבו שייך ישו. זה הפך אותו, לבסוף, לבעל ביטחון מסחרי וביקורתי.
מוות בשלושה ימים
הביטחון נמשך חודשים. בסתיו 1918 הגיעה השפעת הספרדית לווינה; אדית, בחודש השישי להריונה, מתה ממנה ב-28 באוקטובר. שילה, שכבר נדבק, הועבר לבית חמיו, שם מבקרים — שחששו מהדבקה — יכלו לתקשר עמו רק דרך מראה שהוצבה בפתח חדרו. הוא צייר כמה רישומים של אשתו המתה בימים שבין מותה למותו שלו. הוא מת ב-31 באוקטובר 1918, בגיל עשרים ושמונה.
מדוע אגון מכונה גאון
הטיעון לזכותו של שילה נשען על מיומנות ספציפית ויוצאת דופן: שליטה כמעט פורנזית בקו המתאר, המופעל כדי לגרום לגוף האדם להיראות חשוף יותר, קריא יותר מבחינה פסיכולוגית, ממה שכל מצלמה או עירום מרונדר באופן קונבנציונלי יכלו אי פעם. הוא צייר כמעט שלושת אלפים עבודות על נייר מכיוון שרישום, ולא צבע, היה המקום שבו שכנה אותה מיידיות, והזוויתיות שנראית במבט ראשון כעיוות היא, בעיון מעמיק יותר, מדויקת — דמויות כפופות ומקוצרות באינטליגנציה אנטומית אמיתית, לא ברשלנות. אמנים מאוחרים יותר שירשו את ישירותו, מ-פרנסיס בייקון ועד ז'אן-מישל בסקיאט, מצוטטים על ידי היסטוריונים כעדות למידת ההשפעה של אותה חדשנות. אך החשבון הישר חייב לכלול את מה שהופך את שילה לקשה לעיכול ולא רק למעורר הערצה: מודלים מתבגרים, הרשעה פלילית אמיתית ללא קשר להקשר שלה, וגוף עבודה שעוצמתו אינה ניתנת להפרדה מהפרת הגבולות שהתקופה שלו, ואולי כל תקופה, תמצא מטרידה. לקרוא לו גאון זו טענה על עין ויד — שטף חסר תחרות בייצוג חשיפה פסיכולוגית דרך קו — לא פסק דין על התנהגותו, ואסור לאפשר לשניים להתערבב זה בזה.
מורשת
מוזיאון ליאופולד בווינה מחזיק כעת באוסף שילה הגדול ביותר בכל מקום, יותר ממאתיים עבודות, וציוריו הפכו לנושאים חוזרים של התדיינות משפטית בתקופת הנאצים — דיוקן ואלי לבדו היה נושא למאבק משפטי אמריקאי שנמשך עשור והסתיים ב-2010 תמורת 19 מיליון דולר. נוף יחיד של שילה נמכר ב-40.1 מיליון דולר בסותבי'ס ב-2011. מה ששורד מעבר לשוק, עם זאת, הוא הקו עצמו: דרך רישום גוף שמסרבת להסיר מבט ממה שהיא מציגה, שעברה בירושה למאה של אקספרסיוניסטים שבאו אחריו.