איסטון לה-שאפל: הזרוע ב-250 דולר שלחצה את ידו של אובמה
דקות לפני שנשיא ארצות הברית הגיע לשולחנו ביריד המדע של הבית הלבן ב-2013, הזרוע הרובוטית של הנער נפלה ממעמד התצוגה ונשברה במרפק. ברק אובמה לחץ את ידה בכל זאת. האיבר השבור נבנה בחדר שינה במנקוס, קולורדו, בעלות של כמה מאות דולרים, מפלסטיק שהודפס במדפסת תלת-ממד חובבנית, עם גומיות שעשו את עבודת הגידים — והוא עשה יותר מפרוטזות שעלו פי מאתיים.
לגו, מיקרוגל ועיירה עם 23 תלמידים בכיתה
לה-שאפל גדל בעיירה הררית קטנה בקולורדו; מחזור התיכון שלו מנה עשרים ושלושה תלמידים. לא הייתה שם מעבדה, לא מנטור ולא מחלקת הנדסה. היה שם, כפי שהוא מספר, עודף של קוביות בנייה ותיאבון לפירוק: "היה לי שפע של לגו שכל הזמן התעסקתי איתו, ואז עברתי להבנה איך דברים עובדים, כמו פירוק המיקרוגל". בגיל תשע הוא כבר בנה מנועים קטנים ומכוניות. בגיל ארבע-עשרה בנה יד רובוטית אלחוטית מצינורות חשמל, חוט דיג, לגו, חמישה מנועי סרוו ותוכנה שכתב בעצמו. הוא מעולם לא ראה איבר תותב מקרוב ולא ניסה לבנות אחד. הוא ניסה לבנות יד.
הילדה ביריד המדע
היד — שהייתה אז גרסה מתוחכמת יותר — גנבה את ההצגה ביריד מדע והנדסה מדינתי, שם פגש לה-שאפל ילדה צעירה שנולדה ללא יד ימין. הפרוטזה שלה עלתה למשפחתה כ-80,000 דולר, הציעה פחות תפקוד מהדבר שהרכיב מחוט דיג, והיה צורך להחליפה ככל שגדלה. הרגע הזה ארגן מחדש את שאיפותיו. "זה פקח את עיניי", אמר. "חשבתי שאוכל להפוך את [ההמצאה שלי] לזרוע תותבת ולעזור להרבה אנשים". הוא ניסח זאת בצורה בוטה יותר במקום אחר: "הזרוע שלה עלתה כ-80,000 דולר והיא תגדל ממנה בקרוב. שלי נבנתה בכמה מאות דולרים בחדר השינה שלי והייתה פונקציונלית בהרבה ממה שהיה קיים עבור ילדים".
גלי מוח וגומיות
המכונה שלקח לוושינגטון הייתה, בגרסה השלישית, הכלאה מוזרה של חלקים שנאספו והנדסת בקרה אמיתית. השלד היה ברובו פלסטיק, שעוצב בתוכנה ויוצר במדפסת Printrbot; רק גלגלי שיניים, מנועים וברגים נקנו. עלות הבנייה הכוללת, ללא חלקים אלו, הייתה כ-250 דולר. גומיות שימשו כגידים; מנועים הניעו את האצבעות, המרפק והכתף. שכבת הבקרה הייתה החלק השאפתני. מיקרו-בקר Teensy Arduino, מעגלי מגבר ומקלטי בלוטות' אפשרו למשתמש לכווץ שריר כדי לדפדף באפשרויות תנועה, למצמץ כדי לבחור מחווה טעונה מראש, ואז להניע את הפעולה באמצעות אוזניית EEG הקוראת גלי מוח. זו הייתה הערכה של נער לשליטה עצבית, שנבנתה מרכיבים צרכניים — גולמית בסטנדרטים קליניים, אך מרשימה כהוכחה לכך שרצפת המחיר לפרוטזות פונקציונליות נמוכה בהרבה ממה שהתעשייה טענה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מרפק שבור בבית הלבן
יריד המדע של הבית הלבן ב-2013 הוא המקום שבו הסיפור הפך ללאומי. התדרוך של הבית הלבן תיאר אותו כ"איסטון לה-שאפל, בן 17 ממנקוס, קולורדו" — דיווחים אחרים ציינו שהוא בן שש-עשרה — וציין שהוא "קיבל השראה לקחת את מאמציו לשלב הבא כשפגש ילדה עם פרוטזה של 80,000 דולר בפסטיבל מדע והנדסה". ואז הזרוע נשברה. אובמה לחץ את ידה בכל זאת והצלמים תפסו את התמונה. לה-שאפל, באופן אופייני, התעניין יותר בשיחות הטכניות: הוא שוחח עם מנהל המכונים הלאומיים לבריאות, שנראה "מאוד מעוניין במה שאני עושה". בעקבות זאת הגיעה התמחות בנאס"א, עבודה על פרויקט ה-Robonaut של הסוכנות, יחד עם הצעת מלגה אוניברסיטאית והצעת עבודה מחברה במינסוטה שהתנדבה לשלם את שכר הדירה שלו.
Unlimited Tomorrow
הוא לא בחר באף אחד מהמסלולים המקובלים. טוני רובינס סיפק מימון ראשוני בזמן ולה-שאפל עדיין סיים את התיכון — בגיל שבע-עשרה הוא לא היה מבוגר מספיק מבחינה חוקית כדי להחזיק בחברה — וב-2014, בגיל שמונה-עשרה, הוא הקים את Unlimited Tomorrow. המוצר שהופיע, TrueLimb, הוא זרוע יריד המדע מתועשת: פרוטזה מותאמת אישית שנשלחת מבלי שהמטופל יצטרך להיכנס למרפאה. הגדם נסרק בתלת-ממד מרחוק, שקע בדיקה מותאם ומוערך בווידאו, והמכשיר מודפס בתלת-ממד ומורכב בתוך החברה. הוא נמכר בפחות מ-8,000 דולר, וכ-4,000 דולר לילדים — בין 60 ל-90 אחוז מתחת למחירים המקובלים. "זה פותח רמה חדשה של התאמה אישית שלא חשבו עליה קודם", אמר לה-שאפל. "כל מכשיר מיוצר באופן ייחודי לכל אדם, עד לרמת הגודל, הצורה והתחושה".
מדוע איסטון מכונה גאון
התווית עוקבת אחרי לה-שאפל בעיקר בגלל דחיסות: הוא לימד את עצמו עיצוב מכני, אלקטרוניקה, תכנות מוטמע וייצור תוספי ללא הדרכה, בעיירה עם עשרים ושלושה ילדים בשכבה שלו, והגיע לזרוע רובוטית נשלטת מוח עובדת עד גיל שש-עשרה. אוטודידקטים ברוחב יריעה כזה הם נדירים באמת, והאיכות הקוגניטיבית הספציפית המוצגת היא חשיבה מערכתית — היכולת להחזיק מכניקה, אלקטרוניקה ותוכנה בראש אחד בו-זמנית ולגרום להם לשתף פעולה.
טיעון הנגד הכנה הוא שאף אחת מהטכנולוגיות הבודדות לא הייתה שלו. אוזניות EEG, מיקרו-בקרים של Arduino, חיישנים מיו-אלקטריים והדפסת תלת-ממד היו קיימים כולם; תרומתו הייתה אינטגרציה, וחשוב מכך, מחיר. זו הנדסה ויזמות ולא תגלית מדעית, ואיש לא ייחס לו המצאה חדשנית במובן של פטנט. כמו כן, אין לבלבל את זרוע יריד המדע עם מכשיר ברמה קלינית — שליטת "מצמוץ לבחירה" היא הדגמה, לא טיפול. מה שהוא באמת עשה היה להבחין, בגיל ארבע-עשרה, באבסורד שתעשייה שלמה נורמלה: שזרוע של ילד גדל יכולה לעלות 80,000 דולר ולהיות גרועה יותר מפרויקט חדר שינה. הסירוב לקבל זאת כבלתי נמנע, ואז בניית חברה כדי להוכיח שזה לא כך, היא סוג אחר של אינטליגנציה מברקנות גולמית — יותר עקשנות ובהירות מאשר גאונות — וזה מה שהתיעוד אכן תומך בו.
תחזית
המטרה המוצהרת של לה-שאפל הייתה עקבית מאז יריד המדע: "טכנולוגיה עם מטרה". המדד לקריירה שלו לא יהיה תמונת אובמה או השיאים של גיל הנעורים, אלא האם איבר מודפס בתלת-ממד, מותאם מרחוק ובשבריר מהמחיר הסטנדרטי, יהפוך לברירת המחדל ולא ליוצא מן הכלל — והאם הילדה שפגש בגיל ארבע-עשרה, ואלפים כמוה, יצטרכו אי פעם שוב לשלם 80,000 דולר עבור משהו שהם יגדלו ממנו תוך שנה.