אמון דה ואלרה: "הארוך" שבנה מדינה
הוא נידון למוות בשל חלקו במרידת חג הפסחא ב-1916 וניצל, כפי שטוענים היסטוריונים זמן רב, רק משום שהחזיק בדרכון אמריקאי. הוא בילה את ששת העשורים הבאים בהבטחה שאותה הישרדות לא תהיה לשווא: הוא פילג תנועה מהפכנית, כתב את חוקת המדינה, ועזב את נשיאות אירלנד רק ב-1973, כשהוא בן תשעים.
מברורי לטחנת בולנד
אמון דה ואלרה (Éamon de Valera) נולד בניו יורק ב-14 באוקטובר 1882, בנם של אב ספרדי ואם אירית, קתרין קול. אביו מת כשהיה בן שנתיים, והילד נשלח לגור עם משפחת אמו בברורי, מחוז לימריק. מלגות הובילו אותו מבית הספר הלאומי המקומי דרך מכללת בלקרוק ועד לאוניברסיטת דבלין, שם הוכשר כמורה למתמטיקה — תחום שעמיתיו אמרו שמעולם לא עזב את סגנונו הפוליטי: מדויק, פרוצדורלי, ובלתי מתפשר על עקרונות יסוד. הוא הצטרף למתנדבים האירים (Irish Volunteers) ב-1913 ונשא לאישה את שינייד פלנגן (Sinéad Flanagan), מורה לשפה האירית, ב-1910.
במרידה של 1916 הוא פיקד על הגדוד ה-3 בטחנת בולנד בדבלין. הוא עמד בפני בית דין צבאי יחד עם שאר המנהיגים ונידון למוות; גזר הדין הומתק בעוד אחרים, בהם פטריק פירס (Patrick Pearse), הוצאו להורג. הוא יצא מכלא לואיס ב-1917 כדמות לאומית, ניצח בבחירות הביניים במזרח קלייר בעודו לבוש במדי המתנדבים שלו, ובתוך חודשים ספורים היה לנשיא של שין פיין (Sinn Féin) ושל המתנדבים האירים.
הפילוג על האמנה
דה ואלרה בילה את רוב מלחמת העצמאות בארצות הברית בגיוס כספים ובלחץ דיפלומטי, והוא לא הצטרף למשלחת — בראשות מייקל קולינס (Michael Collins) וארתור גריפית' (Arthur Griffith) — שניהלה משא ומתן על האמנה האנגלו-אירית בלונדון ב-1921. כאשר מיופי הכוח חתמו על אמנה שיצרה מדינה חופשית אירית בתוך חבר העמים הבריטי ותחת שבועת אמונים לכתר, במקום הרפובליקה עליה התעקש, דה ואלרה התנער ממנה. הוא הפסיד בהצבעה בדאל (Dáil) ברוב קטן בינואר 1922, וסירובו לקבל את התוצאה סייע בהדרדרות המדינה למלחמת אזרחים. מאוחר יותר תיאר את צפייתו בסכסוך "דרך קיר זכוכית, חסר אונים להתערב" — הודאה בכישלון מנהיגותי ברגע המכריע ביותר.
הקמת פיאנה פול
לאחר תבוסה צבאית ופוליטית, ביצע דה ואלרה את המפנה שהגדיר את המשך הקריירה שלו: במרץ 1926 הקים את פיאנה פול (Fianna Fáil) כמפלגה חוקתית המוכנה להיכנס לפרלמנט שאותו תקף בעבר. המנהיגים שנבחרו נשבעו את שבועת האמונים השנואה ב-1927 על ידי התייחסות אליה, בביטויו שלו, כאל "נוסחה ריקה", ופיאנה פול עלתה לשלטון ב-1932. הוא כיהן כראש ממשלה — כנשיא המועצה המבצעת ואחר כך, מ-1937, כטישך (Taoiseach) — במשך יותר מעשרים שנה בשלוש תקופות כהונה נפרדות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פירוק האמנה וכתיבת החוקה
בהיותו בשלטון, החל דה ואלרה לפרק את הסדר האמנה חלק אחר חלק: ביטול השבועה, שלילת סמכויות המושל הכללי, סיום הערעורים למועצה המלכותית, וניצול משבר הוויתור על הכס בדצמבר 1936 כדי להרחיק את הכתר מענייניה הפנימיים של אירלנד כמעט לחלוטין. השיא היה חוקת אירלנד, שאושרה במשאל עם ב-1937, אותה ניסח והוביל באופן אישי. היא הכריזה על המדינה כ"מדינה ריבונית, עצמאית ודמוקרטית", שינתה את שמה לאיירה (Éire), ויצרה נשיאות נבחרת ישירה — תוך שהיא מותירה את יחסי החוץ של המדינה עם חבר העמים עמומים בזהירות ובמכוון. זה היה סוג הפשרה שדה ואלרה התמחה בו: מספיק ריבונות כדי לספק את המדינה, אך לא מספיק קרע כדי להבטיח תגמול.
הוא גיבה את ההסדר החוקתי במלחמת סחר ומכסים עם בריטניה על תשלומי קרקע שנמשכה עד 1938, אז סדרה של הסכמים סיימה את הסכסוך, וחשוב מכך, החזירה את נמלי האמנה לשליטה אירית — העברת בסיסים ימיים שאפשרה לו לעשות משהו שקודמיו לא היו מצליחים: להשאיר את אירלנד מחוץ למלחמת העולם השנייה.
נייטרליות במלחמת עולם
מדיניות הנייטרליות של דה ואלרה בין 1939 ל-1945 הייתה, בציבור, קפדנית ושקולה; בפרטיות, היא נטתה בשקט כלפי בעלות הברית, כאשר המודיעין האירי שיתף פעולה עם ה-MI5 ונתונים מטאורולוגיים הועברו לפיקוד בעלות הברית לקראת הנחיתות ביום ה-D-Day. זו הייתה מדיניות שהכעיסה את צ'רצ'יל (Churchill), אשר גינה אותה בשידור ניצחון במאי 1945; תשובתו הרגועה של דה ואלרה ברדיו, שסירב להיכנע ללחץ גם בשעת הניצחון של בעלות הברית, הפכה לאחד הנאומים המוערכים בקריירה שלו בבית. היא עמדה בסתירה מוזרה לביקור נימוסין שנוי במחלוקת שערך אצל השר הגרמני בדבלין עם מותו של היטלר — פרוטוקול דיפלומטי שנקרא בעיני משקיפים חיצוניים כחוסר רגישות.
נשיא, כמעט עיוור
לאחר שהפסיד בבחירות ב-1948 וחזר לשלטון פעמיים נוספות, עזב דה ואלרה את הממשלה הפעילה ב-1959 כדי להפוך לנשיא אירלנד, תפקיד בו החזיק עד 1973, כשהוא כבר עיוור כמעט לחלוטין עקב הפרדות רשתית. כנשיא הוא אירח את ג'ון פ. קנדי (John F. Kennedy) ב-1963 וערך ביקור ממלכתי בארצות הברית ב-1964, תוך שמירה קפדנית על ריחוק מהפוליטיקה היומיומית — כולל במהלך משבר הנשק של 1970, אז גיבה את הסמכות החוקתית של ממשלת מפלגתו הישנה מבלי להתערב במאבקה הפנימי. הוא מת ב-29 באוגוסט 1975, בן תשעים ושתיים, שישה חודשים לאחר שינייד, וזכה להלוויה ממלכתית לפני קבורתו בבית הקברות גלאסנבין.
מדוע אמון מכונה גאון
הטיעון לגאונותו של דה ואלרה אינו נשען על מהלך יחיד אלא על סבלנות טקטית מתמשכת לאורך עשורים: היכולת לקרוא בדיוק כמה ריבונות רגע נתון יכול להניב ולקחת בדיוק את הכמות הזו, לא יותר, תוך השארת הצעד הבא זמין לעתיד. העמימות של חוקת 1937 לגבי הרפובליקה, ה"נוסחה הריקה" שהכניסה את פיאנה פול לדאל, הנייטרליות שהייתה נייטרלית בשם בלבד — כל אחת הייתה חצי-צעד מחושב שהשיג, במצטבר, משהו קרוב לעצמאות מלאה ללא המלחמה שהייתה עלולה לפרוץ אחרת. מעריציו, כולל היסטוריונים חוקתיים, כינו זאת כישרון מיוחד לעמימות בונה: גרימת יריבים לקבל היום את מה שהיו נלחמים עליו אתמול.
טיעון הנגד אינו זניח. סירובו של דה ואלרה לקבל את הצבעת האמנה ב-1922, לאחר שכבר הפסיד בוויכוח חוקתית, הוא סיבה מובילה למלחמת האזרחים האירית שגבתה את חייהם של מאות אנשים, בהם חברים לשעבר משני הצדדים — מלחמה שהערתו שלו על "קיר הזכוכית" כמעט מודה שהיה יכול למנוע. מדיניותו הכלכלית לאחר העצמאות, פרוטקציוניסטית ואוטרקית כמעט כעיקרון אמונה, מואשמת על ידי היסטוריונים רבים בעשורים של קיפאון והגירה בהשוואה לשאר מערב אירופה. הוא היה, בקיצור, טקטיקן בעל מיומנות יוצאת דופן בהשגת ריבונות ושומר פחות מרשים על המדינה לאחר שהושגה הריבונות.
מורשת
טביעות האצבע המוסדיות של דה ואלרה — חוקת 1937, משרת הטישך, התעקשותה הממושכת של המדינה על נייטרליות — האריכו ימים אחריו בדורות ועדיין מעצבות את החיים הפוליטיים באירלנד. מעטים מהמייסדים של המאה העשרים בילו זמן כה רב בעיצוב המדינה שבנו, לטוב ולרע, מבפנים.