דასטין הופמן: הפנים ששינו את תפקיד הגיבור הראשי
הבמאי ג'ון שלזינגר, ליהוק הסרט איש המרתון (Marathon Man) באמצע שנות ה-70, לא השתכנע שלאיש מהבוגר יש טווח כלשהו. הופמן ארגן פגישה איתו בטיימס סקוור והגיע כשהוא מגולם בדמות: לא מגלח, מלוכלך, עטוף במעיל גשם בלוי, שאינו ניתן להבדל מהאנשים שישנו בפתחי דלתות סביבו. שלזינגר שינה את דעתו. זהו הסיכום היעיל ביותר של האופן שבו הופמן עבד – ושל כמה מתיש יכול היה להיות לעבוד איתו.
בנו של מנהל אביזרים
דასטין לי הופמן נולד ב-8 באוגוסט 1937 בלוס אנג'לס, הצעיר מבין שני בניהם של הארי הופמן, מפקח אביזרים בסרטי קולומביה שמכר מאוחר יותר רהיטים, וליליאן גולד. אחיו הבכור רונלד הפך לעורך דין וכלכלן. הוא נקרא על שם שחקן סרטי האילמים דასטין פארנום. המשפחה הייתה יהודית אשכנזי, עם שורשים בקייב – ששם שם המשפחה היה גויחמן – וביאשי, רומניה, אך הבית לא היה שומר מצוות. "אין לי שום זיכרון מחגיגת חגים בזמן שגדלתי שהיו יהודיים", אמר מאוחר יותר; הוא הפך מודע להיותו יהודי סביב גיל עשר.
עשר שנים של עבודות מזדמנות
הוא סיים את לימודיו בתיכון לוס אנג'לס ב-1955, בילה שנה במכללת סנטה מוניקה מתוך כוונה ללמוד רפואה, ולמד בקונסרבטוריון למוזיקה של לוס אנג'לס מתוך שאיפות להפוך לפסנתרן קלאסי – תוכנית אותה נטש בישירות יוצאת דופן: "פשוט לא הייתי מוכשר במוזיקה. לא הייתה לי שמיעה." הוא פנה למשחק, והתאמן בפסדינה פלייהאוס, ואז בסטודיו למשחק תחת לי סטרסברג. מה שבא אחר כך, לפי עדותו שלו, היה "10 השנים הבאות בעשיית עבודות מזדמנות, היותו מובטל והתמודדות קשה להשיג תפקידי משחק זמינים". הוא ערך את הופעת הבכורה שלו בברודוויי במחזה טבח למר גנרל (A Cook for Mr. General) ב-1961 וזכה בפרס דרמה דסק עבור ההצגה מחוץ לברודוויי אה? (Eh?) ב-1966. הופעת הבכורה הקולנועית שלו, הנמר יוצא (The Tiger Makes Out), הגיעה ב-1967.
הבוגר, וסוג חדש של פנים
הבוגר (The Graduate), שיצא באותה שנה, הפך אותו לכוכב ועשה דבר מוזר נוסף. הוא היה נמוך, כהה, מגושم, ובאופן בולט לא אליל נוער, והקהל קיבל אותו כגיבור רומנטי בכל זאת. תסריטאי באק הנרי ניסח זאת בדיוק: "דור שלם שינה את הרعיונות שלו לגבי איך שבחורים צריכים להיראות. הישות הפיזית של דასטין הביאה סוג של שינוי חברתי וויזואלי, באותו אופן שאנשים חשבו לראשונה על בוגארט. הם קראו לו מכוער." טיים כינה אותו סמל של נעורים ודור חדש של שחקנים. הוא היה מועמד לפרס האוסكار.
לאחר מכן הוא עשה את הדבר שהגדיר את חמישים השנים הבאות: הוא סירב לחזור על עצמו. בקאובוי של חצות (Midnight Cowboy, 1969) גילם את הרמאי הגוסס משחפת רטסו ריצו, הופעה שהבкриט פיטר ביסקינד כינה אחת ההופעות המכוננות בתולדות הקולנוע; הסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר והופמן במועמדות שנייה. איש קטן גדול (Little Big Man) folgte ב-1970.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →השיטה והמחיר שלה
עבור לני (Lenny, 1974) הוא קרא את האוטוביוגרפיה של לני ברוס ולמד קטעי הופעה, אם כי היו לו ספקות לאורך כל הדרך: "לא חשתי שהתסריט היה חזק מספיק ולא הייתי בטוח שאני זה שצריך לגלם את התפקיד." עבור איש הגשם (Rain Man, 1988) הוא בילה שנתיים בהתיידדות עם אנשים אוטיסטים ובנה את ריימונד באביט מהיסוד – הגרירה, השפיפות, הקטנות הפתאומית לכאורה. העניין שלו היה מוקדם יותר מהתפקידים. בגיל עשרים ואחת הוא עבד במכון הפסיכיאтри של ניו יורק: "זו הייתה חוויה נהדרת עבורי. כל חיי רציתי להיכנס לתוך בית סוהר או בית חולים חולי נפש... רציתי להיכנס למקום שבו ההתנהגות כל כך חשופה."
הסיפור המפורסם ביותר על השיטה הוא זה שלועג לה. באיש המתרם (Marathon Man), בהתכוננות לרצף עינויי השיניים, הופמן עבר ימים ללא שינה כדי שהעייפות שלו תהיה אמיתית. לורנס אוליבייה צפה בכך ושאל: "ילד יקר שלי, ניסית פעם פשוט לשחק? זה הרבה יותר קל."
שני אוסקרים, אישתאר אחת
הריצה בשנות ה-70 וה-80 הייתה יוצאת דופן: כל אנשי הנשיא (All the President's Men, 1976) כקארל ברנסטין, קריימר נגד קריימר (Kramer vs. Kramer, 1979), שזיכה אותו בפרס האוסקר הראשון שלו ובסרט הטוב ביותר; טוטסי (Tootsie, 1982), שעליו כתב דייוויד דנבי שהוא "מגלם פגיעות ודחף בפרופורציה מושלמת"; ווילי לוהמן שלו במותו של סוכן (Death of a Salesman) בברודוויי ב-1984 ובטלוויזיה, שזכה באמי ובגלובוס הזהב; ואיש הגשם (Rain Man, 1988), האוסקר השני שלו. זה לא היה רק עלייה. אישתאר (Ishtar, 1987), עם וורן בייטי, נכשל מבחינה ביקורתית ומסחרית בקנה מידה שהפך לקיצור דרך לשטות הוליוודית. הוא עבד בהתמדה לאחר מכן – הוק (Hook) ובילי באטגייט (Billy Bathgate, 1991), התפשטות (Outbreak, 1995), לכשכשבכלב (Wag the Dog, 1997, מועמדות שביעית), פוגשים את הפוקרס (Meet the Fockers, 2004), הופעת בכורה כבמאי עם רביעייה (Quartet) ב-2012, סיפורי מיירוביץ' (The Meyerowitz Stories) ב-2017, ומגפוליס (Megalopolis) של קופולה ב-2024, שחיבר אותו מחדש עם שותפו לקאובוי של חצות ג'ון ווייט.
ההאשמות של 2017
בדצמבר 2017, שבע נשים האשימו את הופמן בהתנהגות מינית בלתי הולמת או תקיפה לאורך כמה עשורים. אנה גרהם האנטר אמרה שכמתמחה בת שבע עשרה בטלוויזיה מותו של סוכן ב-1985 הוא העיר העררות בלתי הולמות וביקש עיסוי רגליים; הופמן התנצל ואמר שהוא מרגיש נורא שכל דבר שעשה יכול היה לגרום לה אי-נוחות וש"אין זה משקף את מי שאני." כשהתעמת איתו ג'ון אוליבר בהקרנת יום השנה של לכשכשבכלב, הוא הגיב בחזרה: "עשית את המקרה טוב יותר מכל אחד אחר שיכול. אני אשם. מכיוון שמישהו טען משהו, אני אשם... זה לא נכון." הוא לא התייחס פומבית לששת הדיווחים האחרים. ביל מאורי, צ'ווי צ'ייס וליאם ניסן הגנו עליו; מאורי כינה אותו "אדם הגון באמת... פלרטט מבארוש בלט." דיווח של Slate ב-2017 על תקרית עם מריל סטריפ במהלך קריימר נגד קריימר הוכחש על ידי נציגה של סטריפ, שאמר שהייתה עבירה, שהופמן התנצל, ושהסטריפ קיבלה זאת.
מדוע דასטין מכונה גאון
טענתו של הופמן נשענת על יכולת ספציפית וניתנת לאימות: היכולת לבנות חיים פנימיים שלמים ממחקר ואז להכפיף את גופו שלו אליהם. לא חיקוי – ארכיטקטורה. בארי לוינסון, שביים את איש הגשם, ניסח זאת בצורה הטובה ביותר: "אתה לא יכול להגדיר את דასטין הופמן, כי הוא ייחודי. הוא יחיד במינו... אין דבר כזה דასטין הופמן. הוא הרבה, הרבה אנשים." העדות היא שאף אחד משני תפקידיו המרכזיים אינו חולק מרכז פיזי או קולי. בנימין בראדוק, רטסו ריצו, לני ברוס, מייקל דורסי וריימונד באביט אינם נראים כמי שמאוכלסים על ידי אותו אורגניזם.
לטיעון הנגדי ההגון יש שלושה חלקים. זוהי מלאכה, לא אינטלקט: הופמן זיהה את גבולות כישרונותיו שלו כשבוא אמר שאין לו שמיעה למוזיקה, וגאונות מעולם לא יוחסה לו מחוץ להופעה. נזיפתו של אוליבייה פוגעת – השיטה הניבה תוצאות, אך דבר אינו מוכיח שהסבל היה הכרחי, ותעשייה שחגגה את האובססיביות שלו תרצה הרבה התנהגות בגללו. והתיעוד אינו אחיד; אישתאר אינו הערת שוליים אלא תזכורת לכך ששיפוטו לגבי החומר היה בר-טעות. מה שנותר הוא אדם בעל ציוד פיזי רגיל שהפך לאנשים רבים באופן משכנע, ברמת פירוט שאיש לא ביקש.
מורשת
הוא מחזיק בשני פרסי אוסקר, שבע מועמדויות לאוסקר, ארבעה פרסי באפט"א, חמישה פרסי גלובוס הזהב, שני פרסי אמי, פרס ססיל ב. דה-מיל (1997), פרס מפעל חיים של מכון הסרטים האמריקאי (1999), פרס סזאר כבוד (2009) ואות כבוד של מרכז קנדי (2012). הוא טופל בהצלחה בסרטן ב-2013. תרומתו העמידה ביותר עשויה להיות זו שאף אחד לא תכנן: אחרי הבוגר, הגיבור הראשי האמריקאי כבר לא היה חייב להיות חתיך, ושחקן האופי והכוכב הפסיקו להיות קריירות נפרדות.