דושאן קרטוליצה: הילד שצייר מהזיכרון

בגיל אחת-עשרה הוא היה גומר בערך 500 דפי נייר בשבוע, וכמעט שום דבר לא סיפק אותו. הוא יכול היה למנות את עולם החי של כל עידן גיאולוגי, שינן את כל שישים וחמישה מיני הכיסאים, וספג אנציקלופדיה שלמה של בעלי חיים — מילה במילה — בפחות משלושה שבועות. כשנשאל מה הוא רוצה להיות, הילד מבלגרד החדשה נתן תשובה שהייתה גם סותרת וגם כנה לחלוטין: "אני רוצה להיות צייר, אני רוצה להיות ילד."

בן השנתיים עם עט

דושאן קרטוליצה (Dušan Krtolica) נולד ב-25 ביוני 2002 וגדל בבלגרד החדשה, החצי של בירת סרביה הבנוי מבלוקים של בטון מעבר לנהר הסאווה. הוא החל לצייר בגיל שנתיים. לא הייתה סצנת גילוי דרמטית, לא התנשפות של הכרה; לפי עדותו שלו, "ההורים שלי לא שמו לב לזה יותר מדי." האדישות הזו לא נמשכה. מה שהפריד בין קרטוליצה לפעוט המשרבט הרגיל לא היה עצם הציור אלא הפראיות של העריכה שלו. "בשנים הראשונות לחיי, השתמשתי ביותר מ-400 דפי נייר בשבוע, כי הייתי מאוכזב בעיקר ממה שציירתי, אז זרקתי אותם," אמר מאוחר יותר. ילד בן ארבע שזורק את עבודתו שלו כי היא נופלת מרף פנימי עושה משהו שונה בתכלית מילד שמצייר להנאתו.

נדחה בגיל ארבע

המשפחה רשמה אותו לבית ספר לאמנות כשהיה בן ארבע. הוא סורב בתחילה על בסיס הנימוק המובן מאליו — הוא היה בן ארבע — והתקבל רק לאחר שהדגים מה הוא כבר מסוגל לעשות. זו אנקדוטה קטנה שנושאת את כל צורת ילדותו: מוסדות המשיכו לומר לו שהוא צעיר מדי, והוא המשיך לייצר הוכחות לכך שההתנגדות אינה רלוונטית. בבית הספר היסודי הוא היה תלמיד כיתה ה' בבית הספר 'לאזה קוסטיץ'' (Laza Kostić) ומפורסם מקומית בזכות ציור "קעקועים" של בעלי חיים על חבריו לכיתה בטוש.

תערוכת היחיד הצעירה ביותר בסרביה

התערוכות החלו מוקדם. הדיווחים נבדלים מעט לגבי הגיל המדויק — חלקם מציבים את התערוכה הראשונה שלו בגיל שמונה, אחרים בתשע — אך השיא עצמו אינו שנוי במחלוקת: הוא הפך לאמן הצעיר ביותר בסרביה שערך אי-פעם תערוכת יחיד. בגיל אחת-עשרה היו מאחוריו שלוש תערוכות יחיד לאומיות; באמצע שנות העשרה שלו המניין הגיע לשישה, לצד הופעות טלוויזיה חוזרות והזמנות מארצות הברית, אוסטרליה והודו. התקשורת הסרבית הגיעה להשוואה המחמיאה ביותר הזמינה וכינתה אותו "דירר הבא". המדינה נקטה בנתיב בירוקרטי יותר ומינתה אותו לשגריר כישרונות צעירים.

האנציקלופדיה בראשו

הציורים עצמם הם הטיעון. קרטוליצה עובד בעט ובעיפרון, בניב צפוף, מוצלב, כמעט מדעי, והוא עובד ללא חומר עזר. האנטומיה אינה מועתקת מתצלום המונח ליד הדף; היא נזכרת. הנושאים שלו נעים מחיות בר חיות — חרקים, ציפורים, יונקים — ועד לבעלי חיים נכחדים שמעולם לא ראה ואף אחד לא צילם, בתוספת יערות גשם, מדבריות, שוניות אוקיינוס, אבירים מימי הביניים, סוסים, ולעיתים דרקון או פגסוס. רמת הפירוט היא כזו שהוא החל לעבוד עם זכוכית מגדלת, מניח משיכות בודדות בקנה מידה שהעין הבלתי מזוינת מתקשה לבדוק.

הזיכרון הזה הוא המנוע. לדעת כל עידן גיאולוגי וחיי בעלי החיים המתאימים לו אינה טריוויה דקורטיבית עבורו; זו ספריית העזר שממנה הוא שואב. כששינן את כל שישים וחמישה הכיסאים, הוא לא ביצע תעלול מסיבות, הוא מילא את המדפים.

הספר בגיל שלוש-עשרה

בגיל שלוש-עשרה הוא כתב ואייר אנציקלופדיה של בעלי חיים פרהיסטוריים — הטקסט שלו, התמונות שלו. היא פורסמה בסרביה, עם הוצאה מחודשת בשפה האנגלית שתוכננה לאחר מכן. הפרויקט מיזג את שתי האובססיות שלו בצורה מסודרת, והוא הבהיר משהו על השאיפה שלו. "הייתי לומד בעלי חיים ומפרסם עליהם ספר, אבל אני הולך לצייר את כולם," אמר. הוא ציין את הזואולוגיה כקריירה שהוא רוצה; הציור, במסגור שלו, אינו חלופה למדע אלא השיטה שבאמצעותה הוא מתכוון לעשות זאת.

מדוע דושאן מכונה גאון

המילה נצמדת לקרטוליצה משתי סיבות קשורות אך מובחנות, וכדאי להפריד ביניהן. הראשונה היא טכנית: יכולת להציג אנטומיה מורכבת של בעלי חוליות וחסרי חוליות במדויק, בדיו בלתי סלחנית, בגיל שבו רוב הילדים אינם יכולים לצייר סוס משכנע. השנייה היא מנמונית (זיכרון): הוא עושה זאת ללא מודלים. השוואות העיתונות הסרבית לדירר הן עיתונאות, לא היסטוריית אמנות, אך הן מצביעות על משהו אמיתי — מיזוג של תצפית נטורליסטית עם שליטה של שרטט.

טיעון הנגד הכנה הוא שזו מיומנות וזיכרון ולא אינטלקט במובן המופשט. קרטוליצה לא קידם את הזואולוגיה; הוא לא הפיק תיאוריה או תגלית. מה שיש לו הוא זיכרון חזותי ועובדתי רחב באופן יוצא דופן — האנציקלופדיה שנצרכה בשלושה שבועות, שישים וחמישה הכיסאים — יחד עם עשרות אלפי שעות של תרגול מכוון שהחל בגיל שנתיים ונאכף על ידי קו ביקורתי עצמי כה חמור שהוא זרק 400 דפים בשבוע לפני שידע לקרוא. השילוב הזה נדיר ויוצא דופן באמת. זה לא אותו דבר כמו מקוריות אינטלקטואלית, ואף מקור לא טוען שזה כך. הסגנון שלו, על כל דיוקו, יושב בתוך מסורת ארוכה של איור מדעי ולא פורץ ממנה. התיאור ההוגן ביותר הוא זה שהשיא שלו תומך בו: שרטט יוצא דופן עם זיכרון יוצא דופן, שהתחיל מוקדם יותר ועבד קשה יותר מכמעט כל אחד אחר, ושזכה להכרה על כך לפני שסיים את בית הספר היסודי.

מה יבוא אחר כך

הקושי העומד בפני כל ילד פלא הוא המעבר מ'יוצא דופן לילד' ל'יוצא דופן פשוט', וקרטוליצה בילה את שנות בגרותו בעשיית זאת בשקט ולא בצורה מרהיבה. שיאי גיל ההתבגרות — תערוכת יחיד צעירה ביותר, סופר מפורסם בגיל שלוש-עשרה — קבועים ולא ניתן לחזור עליהם. מה שנשאר הוא העבודה עצמה: הדיו, זכוכית המגדלת, בעלי החיים שהוא הבטיח לצייר את כולם. הוא גם עבר לצבעי מים, הודאה בכך שהווירטואוזיות בעט ודיו שעשתה את שמו אינה כל מה שהוא רוצה לעשות. בין אם יסיים במחלקה לזואולוגיה או בגלריה, הקו המנחה נותר ללא שינוי מאז שהיה בן שנתיים ולא היה מרוצה מכל מה שיצר: להסתכל חזק מאוד, לזכור את הכל, לשים את זה על נייר, לזרוק את מה שלא עומד ברף.