דואה ליפה (Dua Lipa): אלבום הפופ שהציל את הסגר
במרץ 2020, ימים ספורים לפני שאלבומה "Future Nostalgia" היה אמור לצאת, שידור חי דלף את התקליט כולו. צוותה דן באפשרות דחייה; העולם נסגר ואיש לא ידע אם אלבום דיסקו נוצץ הוא האובייקט הנכון לשחרר אל תוך מגפה. ההדלפה הסירה את ההתלבטות. האלבום יצא אל כוכב לכת מסוגר והפך בדיוק לדבר שאותו כוכב לכת נזקק לו – תקליט על ריקוד, שהוגש לאנשים שלא יכלו לצאת מדירותיהם.
פריסטינה ובחזרה
היא נולדה בלונדון ב-22 באוגוסט 1995 להורים אלבנים מקוסובו. אביה, דוקג'ין ליפה (Dukagjin Lipa), היה סולן להקת הרוק אודה (Oda), והשפעתו על עיצוב מוזיקלי הייתה מהותית וישירה; היא גדלה במשילוח שבו עשיית מוזיקה הייתה פעילות מבוגרת רגילה ולא פנטזיה בלתי סבירה.
ב-2008, לאחר קוסובו הכריזה על עצמאות, המשפחה עברה לפריסטינה. שנתיים אחר כך, בגיל חמש עשרה, היא חזרה ללונדון לבדה כדי לפתח קריירה מוזיקלית. זוהי העובדה שסביבה הכל מתארגן. נערה בת חמש עשרה בחרה לחיות בנפרד ממשפחתה בעיר שנראתה זרה מפני שהחליטה מה היא הולכת להיות. הפלדה שהניעה בהמשך עשור של ניהול קריירה כבר הייתה מותקנת.
חוקים חדשים (New Rules)
היא חתמה בחברת וורנר ברדרס רקורדס (Warner Bros. Records) ב-2014 והוציאה את אלבום הבכורה הנושא את שמה ב-2017. זו לא הייתה הכתרה מיידית. התקליט הניב שורת סינגלים שבנו את מעמדם לאט: סינת'-פופ "Be the One", שיר המועדונים "Blow Your Mind (Mwah)", ולבסוף "New Rules", שהפך ללהיט המקום הראשון הראשון שלה בבריטניה.
"New Rules" היה בעל חשיבות מעבר למיקום במצעדים. הקליפ שלו, כולו כוריאוגרפיה ומסדרוני מלון בגוני פסטל ונשים המונעות פיזית זו מזו להתקשר לאקס, הפך שיר פפרידה לחתיכת הוראה קולקטיבית. הוא הפך לוויראלי באופן שבו רק שיר פופ שימושי באמת הופך לכזה, והוא סימן ציון דרך לאמניות סולן בריטיות ברגע שבו מעטות הגיעו למקום הראשון. ב-2019 היא זכתה בפרס הגראמי לאמן החדש הטוב ביותר.
האלבום שהגיע מוקדם מדי
"Future Nostalgia", שיצא במרץ 2020, הוא יצירת המופת המגדירה שלה. הכותרת מצהירה על השיטה: רטרו-פוטוריזם, ניו-דיסקו, פשיטה מכוונת על הצליל של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים המורכב מחדש בהפקה מודרנית. הוא הפך לאלבום המקום הראשון הראשון שלה בבריטניה ולראשון שהגיע לחמשת הגדולים במצעד בילבורד 200 (Billboard 200).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הסינגלים היו חזקים באופן יוצא דופן לאורך התקליט כולו במקום להיות מרוכזים בהתחלה. "Don't Start Now" היה מועמד לפרס הקלטת השנה, שיר השנה וביצוע סופר פופ הטוב ביותר. בעקבותיו הגיעו "Physical" ו-"Break My Heart". "Levitating" הפך לסינגל המצליח ביותר מבחינה מסחרית בקריירה שלה. בין משתפי הפפעולה שלה נמנו המפיק איאן קירקפטריק (Ian Kirkpatrick) ומהנדס המאסטרינג כריס גהרינגר (Chris Gehringer), וצוות הכתיבה המשותפת כלל את שרה הדסון (Sarah Hudson) ואלי טאמפוסי (Ali Tamposi).
בטקס פרסי הגראמי לשנת 2021 היא קיבלה שש מועמדויות, ביניהן אלבום השנה, וזכתה באלבום הפופ הווקאלי הטוב ביותר. מאז היא צברה שלושה פרסי גראמי ושבעה פרסי בריט (Brit Awards).
בניית היקום
מה שקרה לאחר מכן הוא אולי מעשיר יותר מאשר האלבום עצמו. במקום לתת לתקליט לרוץ במסלולו הטבעי, היא האריכה אותו. "Club Future Nostalgia", באוגוסט 2020, היה פרויקט רמיקסים עם בלאקפינק (Blackpink), מארק רונסון (Mark Ronson), מדונה (Madonna), מיסי אליוט (Missy Elliott) וגוון סטפאני (Gwen Stefani). מהדורת אור הירח (The Moonlight Edition) הוסיפה חומר חדש: "Prisoner" עם מיילי סיירוס (Miley Cyrus), "Un Dia" עם ג'יי באלווין (J Balvin), באד באני (Bad Bunny) וטייני (Tainy), שהיה בעצמו מועמד לביצוע הפופ הטוב ביותר של צמד/הפקה, ו-"Not My Problem" עם J.I.D.
הכותרת הייתה "Studio 2054", קונצרט בשידור חי שצולם במחסן בלונדון עם כוריאוגרפיה מלאה וערכי הפקה, בהשתתפות אלטון ג'ון (Elton John), FKA טוויגס (FKA twigs), קיילי מינוג (Kylie Minogue) ובאד באני (Bad Bunny). כאשר סיבוב הופעות היה בלתי אפשרי, היא בנתה מועדון לילה מוסרט במקום זאת. לאורך כשנה, אלבום יחיד הורחב למערכת אקולוגית, והאמנית נשארה נוחה ונוכחת ללא הפסקה בתקופה שבה רוב עמיתיה שתקו.
אלבומה השלישי, "Radical Optimism", הגיע ב-2024 ועלה ישר למקום הראשון בבריטניה.
מעבר למוזיקה
היא הקפידה שלא להיות רק זמרת. יחד עם אביה היא ייסדה את קרן סאני היל (Sunny Hill Foundation), והשיקה את "Service95", ניוזלטר אורח חיים ופלטפורמת המלצות שנתנה לה קול הוצאה לאור העצמאי מהלייבל שלה. היא ערכה את הופעת הבכורה שלה במשחק בסרט "ברבי" (Barbie) ב-2023 והופיעה ב-"Argylle" ב-2024. היא נקשרה באופן פומבי ועקבי לפמיניזם, זכויות להט"ב ומטרות הומניטריות.
מדוע דואה מכונה גאון
המסגור הכנה הוא שמדובר באינטליגנציה ניהולית ואוצרותית ולא בסוג של יוצר בודד, ואין בושה בכך; זוהי צורת האינטליגנציה היצירתית הדומיננטית בפופ המודרני. "Future Nostalgia" נוצר על ידי צוות גדול של כותבים, מפיקים ומהנדסים, ודואה ליפה לא כתבה אותו לבד. מה שהיא סיפקה היה הדבר שצוות אינו יכול לספק בעצמו: חזון קוהרנטי יחיד, המוחזק ללא היסוס, והשיפוט לדעת איזו ממאה גרסאות אפשריות של שיר היא הנכונה. שותפתה לכתיבה שרה הדסון אמרה זאת בפשטות: "לדואה היה חזון ספציפי מאוד עבור 'Future Nostalgia', והיא ביצעה אותו ללא רבב." המפיק איאן קירקפטריק תיארה את תרומתה במונחים של טרנספורמציה ולא הרכבה, ואמר שקולה משנה שיר באופן שבו נוכחותה מאירה חדר. הערכתה של אלי טאמפוסי היא שהיא מעלה ללא הרף את הרף עבור כל מי שנמצא בחזית התעשייה.
התכונה השנייה היא עצבי ברזל בתנאים שאיש לא תכנן. שחרור אלבום דיסקו אל תוך השבוע הראשון של סגר גלובלי היה, על הנייר, טעות חישוב קטסטרופלית; הפיכתו למסע פרסום של רמיקסים ושידורים חיים בן שנה שהאריך ימים מעבר למגפה – לא היה כך.
יש להציג את טיעון הנגד בבירור. שלושה אלבומים אינם מהווים עדיין גוף עבודה שמכריע את השאלה. הישגיה שיתופיים באופן שהופך את הייחוד האינדיבידואלי לקשה באמת, וספקנים טוענים בצדק שהקרדיט שייך במידה שווה למפיקים ולכותבים סביבה. היא לא המציאה צליל עד כה; "Future Nostalgia" הוא פעולת אוצרות מעוצבת להפליא מחומרים קיימים ולא פעולת המצאה. אם המילה חלה, היא חלה על טעם, משמעת ושיפוט, ועל היכולת הנדירה לגרום למאה משתפי פעולה לייצר קול אחד.
מורשת
היא עדיין בתחילת דרכה. אבל צורת ההשפעה כבר גלויה: גל פופ נושא הדיסקו שבא בעקבות 2020 נמצא במידה רבה במורד הזרם של "Future Nostalgia", והמודל שבנתה במהלך המגפה, שבו אלבום הופך למסע פרסום רב-פורמטי מתגלגל ולא לאירוע בודד, הועתק באופן נרחב. מבחינת קוסובו היא משהו אחר לגמרי, האלבנית הגלויה ביותר בעולם מבחינה גלובלית של דורה, ודרך קרן סאני היל, משקיעה פעילה בארץ שאותה משפחתה עזבה ושבה אליה. הנערה בת החמש עשרה שעברה ללונדון לבדה התבררה כמתכננת לטווח ארוך טובה יותר מכל אחד אחר בתעשייתה.