דון ביבן (Don Beaven): הרופא שבנה בית ספר לרפואה
באוגוסט 2009, בגיל שמונים וארבע, קיבל סר דונלד ביבן (Donald Beaven) תואר אבירות. עשרה שבועות לאחר מכן הוא נפטר, לאחר שנכנס להילחם בשריפה בביתו שבליטל אקאלואה (Little Akaloa) בחצי האי בנקס (Banks Peninsula). כמעט אלף איש הגיעו שטקס הזיכרון. במשך חצי מאה הוא היה האיש שגרר את הטיפול בסוכרת בניו זילנד אל מחוץ לצללים, ושהפך בית חולים פרובינציאלי לבית ספר לרפואה באמצעות הצעד הפשוט של סירוב לקבל את הקביעה שזה אינו אפשרי.
קרייסטס קולג' ואוטגו
נולד ב-31 באוגוסט 1924 וגדל בקרייסטצ'רץ' (Christchurch), ביבן למד בקרייסטס קולג' (Christ's College) ואז דרומה ללימודי רפואה באוניברסיטת אוטגו (University of Otago), והוסמך ל-MB ChB דרך אוטגו ובית החולים דנידין (Dunedin Hospital) ב-1949. עבודתו המשמעותית הראשונה כרופא הייתה בקראמיאה (Karamea) — יישוב מבודד בחוף המערבי של האי הדרומי, רחוק מבית חולים אוניברסיטאי ככל שניתן ברפואה הניו זילנדית. קריירה שתסתיים בפרופסורות ובהוקרות החלה עם איש צעיר במרפאה כפרית שגילה כמה ממעשה הרפואה נעשה לבד.
לונדון ובוסטון
כמו מרבית הרופאים הניו זילנדים השאפתניים מדורו, הוא נסע לחו"ל כדי להשלים את הכשרתו. משרות מתמחה בבתי חולים בלונדון תפסו את השנים 1951 עד 1954. הוא חזר לביתו ב-1955 כמורה לרפואה בקרייסטצ'רץ', ואז יצא שוב כעמית פולברייט (Fulbright) להרווארד ולבית החולים פיטר בנט בריגהאם (Peter Bent Brigham Hospital) בבוסטון בשנים 1958–59 למחקר פוסט-דוקטורט. בוסטון באותן שנים הייתה אחד המקומות שבהם אנדוקרינולוגיה קלינית הפכה למדע מעבדתי ולא לענף של תצפית חדה, וביבן חזר כשהוא משוכנע ששני הדברים חייבים להיעשות באותו מבנה על ידי אנשים שאוכלים צהריים יחד.
בניית קרייסטצ'רץ'
משנת 1960 הוא היה מרצה בכיר באוניברסיטת אוטגו, ובאופן מכריע, המנהל הראשון של יחידת ההוראה והמחקר שאוטגו הקימה בקרייסטצ'רץ' — יחידה שנוצרה כדי לאמן סטודנטים לרפואה בשנתם האחרונה ולבצע מחקר בעיר שלא היה בה בית ספר לרפואה. הוא פיקח על היחידה הרפואית בבית החולים פרינסס מרגרט (Princess Margaret Hospital) בקשמיר (Cashmere), ועשה את הדבר שהיה החשוב ביותר: הוא גייס מדענים לעבוד לצד קלינאים על גילוי תפקוד הורמונלי לא תקין. עד 1967 היחידה הייתה, בלשונו של עמית, בפעילות מלאה, עם מספר רופאים בהכשרה. בני זמנו תארו אותו כהדור ומבריק, והוא בבירור גייס עובדים על בסיס קסם אישי כמו על בסיס טיעונים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בתחילת שנות ה-70 הניסוי הפך לקבוע: ביבן הפך לפרופסור המייסד לרפואה בבית הספר לרפואה בקרייסטצ'רץ' (Christchurch School of Medicine) ויו"ר שירותי בית החולים עבור מועצת בית החולים של צפון קנטרברי (North Canterbury Hospital Board). אולם ההרצאות בבית הספר נושא את שמו. מה שהוא בנה היה תרבות מחקרית במקום שהייתה לו כל סיבה שלא תהיה לו כזו, והתגליות האנדוקריניות שיצאו מאוחר יותר מקרייסטצ'רץ' — המפורסמות שבהן בפפטידים נטריורטיים — צמחו בקרקע שהוא הכין.
המאבק בסוכרת
ביבן פרסם יותר משבעים מאמרים, בעיקר על אנדוקרינולוגיה, מטבוליזם וסוכרת, וכיהן כנשיא האגודה האנדוקרינית של ניו זילנד, במועצת הבוחנים של הקולג' המלכותי האוסטרליאסיאני לרופאים, במועצת התזונאים הממשלתית ובהנהלת הקרן למחקר רפואי של קנטרברי. אך העבודה שהגיעה לתושבי ניו זילנד הרגילים הייתה המאבק בסוכרת. הוא היה חבר מייסד ב-Diabetes Christchurch, ארגון התמיכה הראשון לסוכרת במדינה, והוא בילה עשורים במניעה ולא רק בטיפול — כשהוא טוען, זמן רב לפני שזה היה אופנתי, למען דפוס התזונה הים-תיכוני ולמען שיח לאומי על אופן החיים של אנשים בפועל. שלט הזיכרון שלו מכנה אותו מייסד מחקר הטיפול והסוכרת בניו זילנד ומקדם ללא לאות של חיים בריאים. הביטוי השני הוא זה שהרוויח בדרך הקשה, על ידי אמירת אותו הדבר במשך ארבעים שנה.
גפנים, זיתים, הרים ומוזיקה
ביבן הלא-רפואי היה עסוק במידה שווה ומעט בלתי צפויה. הוא סייע להקים את תעשיית الיין של באי הדרומי, כשהוא נוטע כרמים ומטעי זיתים ליד קרייסטצ'רץ' ובחצי האי בנקס — הרחבה מעשית של הטיעון הים-תיכוני שטען בפני מטופליו. הוא היה מטפס הרים מנוסה, חובב מוזיקה קאמרית רציני, אספן אמנות, וקורא של ההיסטוריה של ניו זילנד. הוא התחתן עם הכנרת תרזה ג'וזפין פאהי (Teresa Josephine Fahey) ב-1956 ונולדו להם שתי בנות; הנישואים הסתיימו, והוא הותיר אחריו את אשתו השנייה, ג'יליאן (Gillian). הקריירה האקדמית שלו הסתיימה באוניברסיטת קנטרברי (University of Canterbury).
מדוע דון מכונה גאון
הטיעון לגבי ביבן אינו נשען על תגלית, וכל תיאור כן חייב להתחיל שם. אין תסמונת הנושאת את שמו, אין מאמר פורץ דרך, אין תוצאה ששילבה תפיסה בספר לימוד; שבעים וכמה פרסומים הם תפוקה אקדמית מוצקה, לא רעידת אדמה. מה שהיה לו במקום זאת היה דמיון מוסדי נדיר המשולב בכוח שכנוע. הוא תפס, לפני הממסד הרפואי של ניו זילנד, שני דברים שלא היו מובנים מאליהם ב-1960: שניתן להצמיח בית ספר לרפואה ברמת מחקר בקרייסטצ'רץ' ולא לייבא אותו, وأن מגיפת הסוכרת הקרבה תוכרע ברמת האוכלוסייה על ידי תזונה והתנהגות, ולא ליד מיטת החולה על ידי תרופות טובות יותר. לאחר מכן בילה חמישים שנה בפעולה על פי שתי הטענות — גיוס מדעני מעבדה ליחידה קלינית, בניית בית ספר, ייסוד ארגון חולים, ותעמולה בציבור עד שהמסר נקלט.
הטיעון הנגדי: הרעיונות לא היו מקוריים שלו — יחידות קליניות-מדעיות ואפידמיולוגיה של תזונה ים-תיכונית היו זרמים קיימים שהוא קרא מוקדם וייבא היטב — ורבים ממוניטין שלו הם מקומיים, מדינה של ארבעה מיליון המרוממת את האיש שבנה את התשתית הרפואית הדרומית שלה. גאונות היא מילה גדולה למה שהוא במהותו מנהיגות מקצועית ברמה גבוהה מאוד. אך המבחן של בונה הוא מה שעומד מאוחר יותר, ובית הספר, תרבות המחקר, ארגון הסוכרת והכרמים כולם עדיין שם. זה לא שום דבר, ובמדינה קטנה זה המון.
מורשת
ביבן מונה ל-CBE ברשימת התארים של ראש השנה 1989 על שירותים לרפואה ולקהילה, מונה לעמית מצטיין של מסדר הסטיל של ניו זילנד ב-2005 על שירותים לאנשים עם סוכרת, וקיבל הגדרה מחדש כסר באוגוסט 2009; הוא גם החזיק במדליית הזיכרון של ניו זילנד 1990. במרץ 2009 הוא נבחר כאחד משניים עשר הגיבורים המקומיים של קרייסטצ'רץ', ופרוטומה מברונזה מאת מארק וייט (Mark Whyte) הוצבה במרכז האמנויות. הוא נפטר ב-4 בנובמבר 2009. מדליית פרופסור אמריטוס סר דונלד וורד ביבן מוענקת מדי שנה על ידי המועצה למחקר רפואי על מחקר סוכרת, והקרן למחקר רפואי של קנטרברי מפעילה מלגת נסיעות על שם דון ביבן — השולחת חוקרים ניו זילנדים צעירים לחו"ל, בדיוק כפי שהוא נסע, מתוך הבנה שיחזרו.