דמיטרי שוסטקוביץ': להלחין תחת איומי אקדח
בינואר 1936, יוסף סטלין יצא מהופעה של האופרה של דמיטרי שוסטקוביץ' ליידי מקבת ממחוז מצנסק לפני שהסתיימה. ימים לאחר מכן, מאמר מערכת לא חתום ב-Pravda גינה את היצירה כ"בלבול במקום מוזיקה", והמלחין בן השלושים שהוכתר ככוכב המוזיקלי המבריק ביותר של ברית המועצות הלך לישון במשך חודשים עם מזוודה ארוזה ליד מיטתו, מצפה למעצר. הוא יבלה את ארבעת העשורים הבאים בכתיבת כמה מהמוזיקה התזמורתית הצורבת ביותר של המאה בתוך מדינה שיכלה, ואכן עשתה, להחליט אם הוא יחיה או ירעב.
ילד פלא באימפריה מתמוטטת
דמיטרי דמיטרייביץ' שוסטקוביץ' נולד בסנט פטרסבורג ב-25 בספטמבר 1906, והחל לימודי פסנתר והלחנה בסביבות 1915, כשהוא מציג את מה שבריטניקה מכנה יכולת "מרשימה באופן מיידי". הוא נכנס לקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג ב-1919, במהלך הכאוס והמחסור בעקבות המהפכה הרוסית, והתמיד דרך התקף שחפת כדי להשלים את רסיטל הסיום שלו. הסימפוניה מס' 1 שלו, שהולחנה כתרגיל סטודנטים והושמעה בבכורה ב-1925, הצליחה הרבה מעבר למקורותיה הצנועים, וזכתה להופעות בינלאומיות וביססה את המוניטין שלו בעודו נער — עלייה מהירה בצורה יוצאת דופן עבור מלחין שעבד בתוך מנגנון תרבותי סובייטי שעוצב מחדש.
חסד, ואז הנפילה
השנים סביב 1930 עד 1934 סימנו את נקודת השיא של החסד הרשמי של שוסטקוביץ'. הוא הלחין את האופרה השנייה שלו, ליידי מקבת ממחוז מצנסק, נישא ב-1932, וראה את האופרה עולה בבכורה לשבחים ניכרים בלנינגרד ובמוסקבה ב-1934. ההצלחה הזו קרסה כמעט בן לילה לאחר ביקורו של סטלין ב-1936 והגינוי העוקב ב-Pravda, שהאשים את שוסטקוביץ' בהפקת "מוזיקה מופשטת המנוגדת לאידיאלים הסובייטיים של אמנות נגישה ומובנת" והזהיר במפורש מפני השלכות אם לא ירפורם. עמיתים וביוגרפים ציינו ששוסטקוביץ' שקל התאבדות בעקבות זאת, תגובה סבירה בהתחשב בכך שאמנים סובייטים אחרים שסומנו על ידי קמפיינים דומים במהלך הטרור הגדול נכלאו או הוצאו להורג.
הסימפוניה החמישית כהישרדות
תחת לחץ, שוסטקוביץ' משך את הסימפוניה הרביעית הרדיקלית יותר שלו לפני הבכורה שלה ובמקום זאת הלחין את הסימפוניה החמישית ב-1937, יצירה שהתקבלה על ידי השלטונות הסובייטיים כתיקון אמנותי הולם — שכונתה, בדיווחים על התקופה, "תגובה יצירתית של אמן סובייטי לביקורת צודקת." תהיה משמעותה הפרטית אשר תהיה, הסימפוניה החזירה את מעמדו; הוא הצטרף לסגל הקונסרבטוריון של לנינגרד ופנה יותר ויותר למוזיקה קאמרית, כולל רביעיית המיתרים הראשונה שלו, ז'אנר שיעסיק אותו בהתמדה למשך שארית חייו לצד הסימפוניה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מלחמה וסימפוניית לנינגרד
שוסטקוביץ' נשאר בלנינגרד לאורך החודשים הראשונים של המצור הגרמני ב-1941, תורם להגנה אזרחית ומאמצי תעמולה מלחמתית לפני שפונה. הסימפוניה מס' 7 שלו, ה"לנינגרד", שהולחנה בחלקה במהלך המצור, פורשה באופן נרחב באותה עת כתיאור מוזיקלי של התנגדות סובייטית הרואית לפלישה הגרמנית, והופעתה ב-1942 על ידי המוזיקאים המורעבים של העיר הנצורה הפכה למעשה מפורסם של התרסה בזמן מלחמה. הוא עבר למוסקבה ב-1943 כדי ללמד בקונסרבטוריון. הסימפוניה השמינית שלו, אפלה ופחות מנצחת, משכה אי-אישור רשמי ונאסרה למעשה, והסימפוניה התשיעית הצנועה והדו-משמעית אכזבה את השלטונות שציפו להצהרת ניצחון גדולה; למרות זאת, 1946 הביאה לו את עיטור לנין ופרס סטלין שלישי, עדות לאופן שבו החסד הסובייטי נע בצורה לא יציבה.
גינוי ז'דאנוב
בשנת 1948, שוסטקוביץ' גונה פעם שנייה, לצד סרגיי פרוקופייב וארם חצ'טוריאן, בהחלטת הוועד המרכזי שהונעה על ידי אנדריי ז'דאנוב שגינתה נטיות "פורמליסטיות" במוזיקה הסובייטית. הוא נאלץ להתנצל בפומבי, נשלל ממשרות ההוראה שלו, וראה הופעות של המוזיקה שלו נעצרות. כדי לשרוד כלכלית הוא פנה לכתיבת מוזיקה לסרטים והלחין קנטטות פטריוטיות שנועדו לרצות את השלטונות. בעקבות מותו של סטלין ב-1953, תומכים משפיעים דחפו להערכה מחדש שלו, וב-1958 הוא קיבל שיקום רשמי.
חברות במפלגה והתרסה מאוחרת
בשנת 1960, שוסטקוביץ' נכנע ללחץ מתמשך והצטרף למפלגה הקומוניסטית, צעד שביוגרפים מתייחסים אליו כאחת הפשרות הכואבות ביותר בקריירה שלו; הוא השתמש בתפקיד לאחר מכן כדי להתערב לטובת אמנים נרדפים, כולל המשורר יוסיף ברודסקי. גם כחבר מפלגה, הוא המשיך לדחוף גבולות, כשהוא מלחין את הסימפוניה מס' 13 שלו, "באבי יאר", שנבנתה סביב שיריו של יבגני יבטושנקו העומדים מול האנטישמיות הסובייטית והטבח הנאצי בבאבי יאר — יצירה פרובוקטיבית מספיק כדי שנאסרה לאחר מכן ברחבי חלקים מהגוש הסובייטי.
דעיכה ומוות
שנותיו האחרונות של שוסטקוביץ' סומנו על ידי מחלות קשות: מחלות לב, שבצים, סרטן הקשור לעישון, וההשפעות המתמשכות של פוליו בילדות. הוא הלחין חמש עשרה סימפוניות וחמש עשרה רביעיות מיתרים לאורך חייו, מהסימפוניה הראשונה שנכתבה בגיל תשע-עשרה ועד לרביעייה האחרונה שלו ב-1974. הוא נפטר מסרטן הגרון ב-9 באוגוסט 1975, במוסקבה, בגיל שישים ותשע.
מחלוקת ה"עדות"
ארבע שנים לאחר מותו, סולומון וולקוב פרסם את עדות (Testimony), ספר זיכרונות כביכול המציג את שוסטקוביץ' כדיסידנט סמוי שהמוזיקה שלו, במסגור של וולקוב, "מזדקרת עם תת-טקסט אירוני ומר" מתחת לקונפורמיות החיצונית שלה. הממסד התרבותי הסובייטי תקף את הספר באכזריות, כשפרסום רשמי אחד כינה את וולקוב "פשפש", בעוד דמויות כולל הצ'לן מסטיסלב רוסטרופוביץ', המנצח קיריל קונדראשין, ובנו של שוסטקוביץ' מקסים הגנו על האותנטיות שלו. חוקרים נותרו חלוקים עשורים לאחר מכן — המוזיקולוגית האמריקאית לורל פיי טענה שהשיחות בספר מעולם לא התרחשו כמתואר, בעוד אחרים, כולל המנצח קורט זנדרלינג, טוענים ששוסטקוביץ', כמו אמנים סובייטים רבים, "היה צריך לנהל שני חיים: אחד לעין הציבור, השני באופן פרטי." המנצח אנדריס נלסונס דחף נגד הקריאה הדיסידנטית הטהורה, וציין בפשטות ש"שוסטקוביץ' האמין במשטר הסובייטי... הוא האמין בקומוניזם," תזכורת לכך שהאמת כנראה יושבת איפשהו בין קדוש מעונה למאמין אמיתי.
מדוע דמיטרי מכונה גאון
טענת הגאונות של שוסטקוביץ' נשענת על הישג ספציפי ויוצא דופן: שמירה על גוף של מוזיקה סימפונית וקאמרית שאפתנית מבחינה צורנית ומהממת מבחינה רגשית לאורך חמישה עשורים תוך עבודה בתוך מדינה שיכלה, ואכן עשתה, להשמיד אמנים בגלל אי-קונפורמיות אסתטית. בריטניקה מכנה אותו "כנראה הסימפוניסט הידוע ביותר של המאה ה-20", ומוניטין זה נשען על הישג טכני בר-הוכחה — שליטה מבנית על פני קנבסים עצומים, שפה הרמונית אישית הנשמעת תוך שניות, ויכולת לקודד דו-משמעות ואירוניה לתוך יצירות צייתניות לכאורה, באיזה צד של ויכוח וולקוב שמאמינים. הסיבוך הכנה הוא שלא ניתן להפריד את הגאונות שלו בצורה נקייה מאסטרטגיית ההישרדות שלו: חלק מהפרטיטורות המפורסמות ביותר שלו, כולל הסימפוניה החמישית, הולחנו בחלקן כבקרת נזקים, וחוקרים עדיין לא יכולים להסכים כמה כוונה חתרנית לעומת שכנוע סובייטי אמיתי עיצבו את היצירות המפורסמות ביותר שלו — מקרה נדיר שבו ביוגרפיה ופרשנות של היצירה נותרות שזורות לצמיתות.
מורשת
כמעט חצי מאה לאחר מותו, חמש עשרה הסימפוניות וחמש עשרה הרביעיות של שוסטקוביץ' נותרות רפרטואר ליבה ברחבי העולם, מבוצעות לא פחות בשל המשלב הרגשי המייסר שלהן מאשר בשל הדרמה ההיסטורית של אמן שכתב את המוזיקה האישית ביותר שלו בזמן שמנגנון מדינתי החליט, יותר מפעם אחת, אם יורשה לו להמשיך לכתוב בכלל.