דייגו ריברה: הקיר כנשק
בפברואר 1934 קילפו פועלים במרכז רוקפלר פרסקו מקיר לובי והרסו אותו. ריברה קיבל את מלוא שכרו – 21,000 דולר, יותר מפי שניים משכרו בדטרויט – והתבקש להסיר דיוקן של לנין שלא הופיע באף אחד מהתרשימים שאושר. הוא סירב, והציע במקום זאת להוסיף את אברהם לינקולן ואת מתנגדי העבדות האמריקאים. חברת מרכז רוקפלר הודיעה שהקיר טויח מחדש. אמנים החרימו ומחו; ריברה חזר הביתה וצייר את כל הקומפוזיציה מחדש, בגדול יותר, במקסיקו סיטי, כשהפעם הוסיף את לאון טרוצקי ואת ג'ון ד. רוקפלר הבן, שותים במועדון לילה תחת ענן של חיידקי עגבת.
גואנחואטו עד מונפרנאס
דייגו ריברה נולד ב-1886 בגואנחואטו למשפחה מבוססת והחל לצייר בגיל שלוש. הוא למד באקדמיה של סן קרלוס במקסיקו סיטי, וב-1907 נשלח לאירופה באמצעות מלגה ממשלתית. הוא עבד במדריד תחת אדוארדו צ'יצ'ארו, ולאחר מכן השתקע במוונפרנאס, שם בילה את שנותיו המכריעות בעיצוב דרכו בתוך האוונגרד הפריזאי.
בערך מ-1913 עד 1917 הוא היה קוביסט, וקוביסט טוב – המישורים המקוטעים והמרחב רדוד העומק זורמים לחלוטין. לאחר מכן נטש סגנון זה, ועבר לסגנון פוסט-אימפרסיוניסטי בהשפעת סזאן. זו לא הייתה נפילת מתח נפשית. הקוביזם היה שפה פרטית עבור קהל מטרופוליטני של כמה מאות אנשים; ריברה החל לרצות קהל של מיליונים שאינם יודעים קרוא וכתוב.
ואסקונסלוס והקירות
הוא חזר למكسקו ב-1921, אל תוך מדינה שזה עתה סיימה לקרוע את עצמה לגזרים וניסла להמציא זהות לאומית מתוך ההריסות. שר החינוך חוסה ואסקונסלוס הביא תוכנית: לשים את סיפורה של מקסיקו על קירות מבנים ציבוריים שבהם כל אחד יוכל לראות זאת, במימון המדינה. ריברה הפך לדמות המרכזית בתוכנית זו, ובין 1922 ל-1953 כיסה משטחים עצומים במקסיקו ובארצות הברית – מזכירות החינוך הציבורי, בית הספר החקלאי בצ'אפינגו, מדרגות הפאלאסיו נסיונל – בסגנון מונומנטלי מפשט בכוונה ונועז בצבעיו, השואב בגלוי ממורשת האצטקים ומהדימויים העממיים של מקסיקו. הוא החיה את הפרסקו האמיתי, בציור על גבי טיח רטוב, כמדיום עבודה באמריקה הלטינית, הישג טכני לא פחות מאשר אמנותי.
הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית של מקסיקו ב-1922. היא גירשה אותו ב-1929 בחשד לאהדה כלפי טרוצקי. הוא הגיש בקשה להצטרף מחדש ב-1954.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דטרויט
המֵיטב שבו נמצא בדטרויט. ב-1932 וילהלם ולנטינר, מנהל המכון לאמנויות של דטרויט, הזמין את הציורים, ואדסל פורד העמיד 20,000 דולר. ריברה בילה שלושה חודשים בסיורים במתחם פורד ריבר רוז' והפיק מאות רישומים בטרם נגע בטיח. לאחר מכן צייר במשך שמונה חודשים לאורך 1932 ו-1933, עבד במשך חמש-עשרה שעות ביום ואיבד מאה פאונד בתהליך.
התוצאה היא עשרות לוחות פרסקו המכסים את כל ארבעת הקירות של מה שנקרא כיום חצר ריברה: ייצור פלדה, מעבדות פרמצבטיות, הרכבת מכוניות, כאשר שני הלוחות הגדולים ביותר על הקירות הצפוני והדרומי מוקדשים לייצור מנוע ה-V8 של פורד וחלקיו. זהו אינו מזמור הלל לתעשייה וגם לא גינוי שלה, וזו הסיבה שהוא שורד; המכונות מפוארות והאנשים נאכלים על ידיהן, שניהם בעת ובעונה אחת.
זה כמעט ולא שרד. פלוש אחד מעלה מחדש את חג המולד הנוצרי עם רופא ואחות המחסנים ילד דמוי ישו בעוד מדענים ממלאים את מקומם של המאגים. אנשי דלת קתולים ואפיסקופליים כינו זאת חילול השוד וחלק דרשו להרוס את המחזור כולו. אדסל פורד וולנטינר סירבו להסירו. ריברה ראה בציורי דטרויט את עבודתו המוצלחת ביותר.
אדם בפרשת דרכים
הזמנת רוקפלר הגיעה מתוך הצלחתה של דטרויט. נלסון רוקפלר רצה את מאטיס ופיקאסו לעבודות מלוות; אף אחד מהם לא היה פנוי. לריברה ניתן נושא בעל אופי של הצהרת משימה תאגידית – "אדם בפרשת דרכים המביט בתקווה ובחזון רם לעבר בחירת עתיד חדש וטוב יותר" – והוא הפיק קומפוזיציה בעלת שלושה לוחות המעמידה את הקפיטליזם מול הסוציאליזם, פועל בשליטה על מכונות בין חזונות של התפתחות חומרית ואתית.
אז תקף אותו ה-New York World-Telegram כתעמולה אנטי-קפיטליסטית, וריברה, שגירה לכך, הוסיף את לנין. האדריכל ריימונד הוד זיהה זאת. נלסון רוקפלר ביקש את הסרתו. העבודה פסקה ב-10 במאי 1933; לאחר ההוצאות ריברה קיבל כ-7,000 דולר; הקיר כוסה בווילון במשך תשעה חודשים ולאחר מכן הוסר.
מדוע דייגו מכונה גאון
הפקולטה הייתה סינתזה בקנה מידה גדול. ריברה ספג קוביזם בפריז, אחר כך את סזאן, ואחר כך את המשמעת הדורשת של פרסקו אמיתי, והוא מיזג את כולם עם צורה טרום-קולומביאנית ודימויים עממיים מקסיקניים לשפה חזותית ציבורית שיכלה לשאת טיעון היסטורי מורכב לצופים שאינם יודעים לקרוא מילה. זה קשה בהרבה ממה שזה נשמע. קריאות במרחק של ארבעים רגל, על פני עשרות לוחות, מבלי להפוך לפוסטר, דורשת שליטה קומפוזיציונית ברמה גבוהה מאוד, ובריטניקה מזכה אותו בייסוד "איקונוגרפיה חדשה המבוססת על אידאולוגיות סוציאליסטיות ועל המורשת הילידית והעממית של מקסיקו" ובחידוש הפרסקו עצמו באמריקה הלטינית. הוא הוציא את האמנות מן הגלריה ושם אותה על קירות משרדים ובתי ספר, ושינה לצמיתות את מה שיכולה להיות אמנות ציבורית באמריקות.
המקרה הנגדי הוא בלתי נמנע, וריברה גילם אותו במקום להשיב עליו. הוא היה קומוניסט כל ימיו שלקח סכומים גדולים מאוד מאדסל פורד ומהרוקפלרים כדי לעטר את המונומנטים שלהם – הסתירה אינה המצאה של מבקר, היא המבנה של הקריירה שלו. פרשת לנין מסובכת מכפי שסיפור הקדושה מרשה: הדיוקן לא הופיע בתרשימים שהלקוח אישר, ריברה הוסיף אותו כפרובוקציה לאחר התקפת תקשורת עוינת, והוא קיבל את מלוא שכרו. העובדה שרוקפלר הרסו את העבודה בכל זאת הייתה פרובינציאלית ובלתי ניתנת להגנה; העובדה שריברה הפר את ההסכם תחילה היא גם אמת. נאמנויותיו הפוליטיות התכופפו עם הנסיבות: מגורש על ידי המפלגה ב-1929 בחשד לטרוצקיזם, הוא הכניס את טרוצקי לגרסת מקסיקו סיטי של הציור ההרוס, ואז הגיש בקשה לקבלה מחדש למפלגה ב-1954. והציורים הם תעמולה במובן הפשוט: במימון המדינה, מונחים אידאולוגית, מייפים את העבר הילידי ואת המהפכה ששילמה בעדם. תעמולה גדולה היא עדיין תעמולה. היא גם, בדטרויט, אחד ההישגים הבולטים של הציור במאה העשרים.
מורשת
ריברה מת ב-24 בנובמבר 1957. ממשלת מקסיקו הגדירה מאז את ציורי הקיר שלו כ-מונומנטים היסטוריים, דבר המציב אותם לצד קתדרלות ופירמידות במלאי הלאומי – גורל מוזר לקומוניסט, ומדויק. נישואיו, חמישה במספר, ומעל לכל השניים עם פרידה קאלו – נישאו ב-1929, התגרשו ב-1939, נישאו מחדש ב-1940 – איימו לאחרונה להאפיל על העבודה. הקירות עדיין שם. הם תמיד היו הטיעון.