דב אנאנד: הכוכב הנצחי של הקולנוע ההינדי
הוא מעולם לא למד לפרוש. בספטמבר 2011, בגיל שמונים ושמונה, הוציא דב אנאנד את Chargesheet, סרט שכתב, הפיק וביים בעצמו. זה היה כישלון ביקורתי ומסחרי, וזה לא שינה לו במאומה, כי במשך שישה עשורים וחצי הנקודה מעולם לא הייתה פסק הדין – היא הייתה הסרט הבא. כשעמיתאב באצ'אן נודע על מותו בדצמבר ההוא, הוא אמר בפשטות: "עידן הגיע לסיומו. דב אנאנד מותיר חלל שאולי לעולם לא יתמלא שוב."
בנו של עורך דין פנג'אבי
דהארמדב פישורימאל אנאנד נולד ב-26 בספטמבר 1923 בטסיל שאקארגאר שבמחוז גורדספור בפנג'אב, הודו הבריטית – שטח שנמצא כיום בפקיסטן. הוא היה השלישי מבין ארבעה בנים של פישורי לאל אנאנד, עורך דין ולוחם חופש של האריה סמאג', ואשתו אינדראוואטי. הוא קיבל תואר ראשון בספרות אנגלית ממכללת הממשלה בלאהור, ולאחר מכן עבר לבומביי בתחילת שנות ה-40, שם לפני הסרטים עבד לפי הדיווחים זמן קצר כפקיד. אחיו צ'טאן וויג'אי אנאנד הפכו לקולנוענים מכובדים, ובנה של אחותו, שקאר קאפור, לבמאי בעל מעמד בינלאומי.
עלייתו של כוכב
הופעת הבכורה שלו בקולנוע הגיעה ב-1946 עם Hum Ek Hain, תחינה לאחדות הינדו-מוסלמית. הצלחה מסחרית הגיעה עם Ziddi (1948), אך הסרט ששינה את כיוון הקולנוע ההינדי היה Baazi (1951), מותחן פשע הנחשב כיום למבשר ה"בומביי נואר" – הז'אנר העירוני האפל שבחירותיו הנועזות של דב אנאנד עשו יותר כדי לבסס, טען במאי מודרני, מכל כוכב מאז. לאורך שנות ה-50 הוא כמעט ולא יצא מרשימת הסרטים המכניסים ביותר: Taxi Driver (1954), C.I.D. (1956), Paying Guest (1957), ו-Kala Pani (1958), שהביא לו את פרס פילמפייר הראשון לשחקן הטוב ביותר.
נאווקטאן והמיזם המשפחתי
בשנת 1949, יחד עם אחיו צ'טאן, ייסד דב את נאווקטאן פילמס (Navketan Films) – "באנר חדש" – שהפיקה כ-35 סרטים והפכה לאחת המדגרות הגדולות של כישרונות בקולנוע ההינדי, והשיקה במאים כמו ראג' קוסלה וויג'אי אנאנד וטיפחה את המלחין ס.ד. בורמן. זה העניק לדב אנאנד משהו שמעט כוכבים החזיקו בו: שליטה על המיתוס של עצמו. הוא הפיק, ומאוחר יותר ביים, את הרכבים שנשאו את דמותו, והשתמש בהם כדי להציג זרם של שחקניות חדשות – זינאט אמאן, טינה מוניאם – לקהל ההודי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מדריך והשיא
יצירת המופת הגיעה ב-1965. Guide, סרטו הצבעוני הראשון ועיבוד לרומן של ר.ק. נאראיאן, ליהק אותו כראג'ו, מדריך טיולים פטפטן שחייו נוטים מאופורטוניזם קטן לעבר קדושה בעל כורחו. הוא זכה בפרס הסרט הלאומי לסרט העלילתי הטוב ביותר בהינדי ונותר ההופעה שלפיה הוא נמדד. הוא התאחד עם אחיו הבמאי ויג'אי למותחנים הנוצצים Jewel Thief (1967) והשובר קופות Johny Mera Naam (1970). פריצת הדרך הבימויית שלו, Hare Rama Hare Krishna (1971), תפסה את תרבות הנגד ההיפית והפכה את זינאט אמאן לכוכבת. להיטים כמו Des Pardes (1978) שמרו עליו כשחקן ראשי לעידן שבו רוב בני דורו כבר מזמן התבגרו מרומנטיקה – מה שהקנה לו את הכינוי שדבק בו: הכוכב הנצחי.
הסגנון שהוליד מחקים
דב אנאנד היה אייקון האופנה האמיתי הראשון של בוליווד. תפיחת השיער, הצעיפים והז'קטים, הדיבור המהיר המנוקד בנהון ראש קופצני וחיוך פתאומי – המניירות הללו הועתקו על ידי דור של שחקנים ולעגו להם בחיבה על ידי השאר. מבקרים הגיעו לגרגורי פק כהשוואה; דב אנאנד סירב לכך בתוקף. "אני לא רוצה להיות ידוע כגרגורי פק של הודו," אמר, "אני דב אנאנד." סופר אחד כינה את דמותו מחוץ למסך "האזרח ההודי המודרני שנוצר על ידי המדינה החדשה של הודו" – עירוני, פונה למערב, אופטימי, חסר מנוחה.
האדם הפרטי
שברון הלב המצוטט ביותר של איש השואוביז היה אמיתי. בין 1948 ל-1951 אהב דב אנאנד את השחקנית-זמרת סוראיה, והציע לה נישואין עם טבעת יהלום; משפחתה התנגדה לנישואים הבין-דתיים, וסוראיה, שמעולם לא נישאה, נותרה האישה שכינה מאוחר יותר "אהבת האמת הראשונה" שלו. בשנת 1954, במהלך צילומי Taxi Driver, הוא נישא לשחקנית קאלפאנה קארטיק בטקס שקט; היא פרשה מהמסך, ונולדו להם בן, סוניל, ובת, דווינה. האובדנים הפרטיים נראו רק כמזינים את התיאבון הציבורי לעבודה.
מדוע דב מכונה גאון
תביעתו של דב אנאנד נשענת על מלאכה ואינסטינקט ולא על אינטלקט, והתיאור הכנה של המלאכה הוא ספציפי. כישרונו היה כפול: כריזמה בלתי ניתנת לחיקוי על המסך – מבקרת הקולנוע אנופאמה צ'ופרה כינתה אותו "הגיבור הנועז ביותר שהקולנוע ההודי ראה אי פעם," וציינה כי "ב-77 שנים, לדב סאאב לא היה יורש אמיתי" – ופחות ברור מאליו, עין חדה באופן יוצא דופן כמפיק לחומר, ז'אנר וכישרון חדש. התמיכה שלו ב-Baazi וביורשיו, ציין הבמאי סריראם ראגאוואן, היא ש"עיצבה את מה שנקרא בומביי נואר," תביעה להשפעה מעבר לכוכבות גרידא. הוא מונצח יחד עם ראג' קאפור ודיליפ קומאר כאחד מ"השלישייה המוזהבת" ששלטה בקולנוע ההינדי במשך רבע מאה. טיעון הנגד ברור באותה מידה. משחקו נשען על דמות קבועה ומנייריסטית ולא על השינוי הזיקיתי המוערך אצל כוכבים מאוחרים יותר, וסירובו להפסיק לעבוד הותיר זנב ארוך של סרטים מאוחרים, מתירניים ודלי קבלה, Chargesheet ביניהם, שעימעמו את עשוריו האחרונים. מה שהיה לו לא היה האינטלקט של תיאורטיקן אלא המתנה הבטוחה יותר של איש שואוביז: טעם, תזמון, ומגנטיות ששרדו ארבעה עשורים של אופנות משתנות. במונחים הראויים לכוכב קולנוע, המילה מתאימה.
מורשת
כיבודים נאספו מאוחר ובצדק: הפאדמה בהושאן ב-2001, פרס דאדאסאהב פאלקה – הכיבוד הקולנועי הגבוה ביותר בהודו – ב-2002, ארבעה פרסי פילמפייר, ובול דואר הנצחה שהונפק במהלך המאה לקולנוע ההודי. דב אנאנד מת מדום לב בלונדון ב-3 בדצמבר 2011, כשבנו סוניל לצידו; אפרו פוזר בגודאווארי. הוא עשה יותר ממאה סרטים ושיחק בתפקיד הראשי ביותר מתשעים מהם, שני רק לאדם אחד בהיסטוריה של הקולנוע ההינדי. הוא מעולם לא פרש, ובזיכרון הקהל ההודי הוא לעולם לא מזדקן.