דניס לאסדון: בניית נופים מתוך בטון
כאשר התיאטרון הלאומי של דניס לאסדון (Denys Lasdun) נפתח לבסוף בגדה הדרומית של לונדון ב-1976, המלך לעתיד צ'ארלס השישי כינה זאת "דרך חכמה לבנות תחנת כוח גרעינית באמצע לונדון". המשורר ג'ון בטג'מן, שצפה באותו בניין, כתב שהוא "נשם בהתרגשות לנוכח הקוביה של התיאטרון שלך בשמים התכלת החיוורים". שום אדריכל בריטי במאה העשרים לא חילק דעות בצורה כה נקייה, ומעטים זכו למידה כה יסודית של צדק מצד דור מאוחר יותר שראה בטרסות הבטון הגולמיות שלו בדיוק את הנופ שאליו התכוון תמיד.
מהסטודיו של לובטקין למשרד משלו
לאסדון נולד ב-1914 למשפחה יהודית-רוסית בלונדון והתאמן בבית הספר לאדריכלות של האגודה לאדריכלות. הוא נכנס למקצוע כאדריכל זוטר במשרדו של וולס קואטס לפני שעבר לטקטון של ברתולד לובטקין, אחד מסטודיואי המודרניזם החשובים ביותר בבריטניה בין שתי מלחמות העולם, שם עלה לדרגת שותף. כשהוא פועל באידיום של לה קורבוזיה, הוא עיצב בית פרטי ברחוב ניוטון רואד בווסטבורן גרוב בסוף שנות ה-30, סימן מוקדם למודרניזם הבינלאומי שספג. שירות צבאי קטע את הקריירה שלו משני צדי מלחמת העולם השנייה לפני שחזר לבנות משרד משלו בלונדון שלאחר המלחמה.
משרד שנשמר קטן במכוון
לאורך שנות ה-60, כאשר ההזמנות התרבו, לאסדון קיבל בחירה יוצאת דופן עבור אדריכל שאיפתני: הוא דחה יותר עבודות ממה שקיבל, ושמר על משרדו קטן מספיק כדי שיוכל לשלוט אישית בכל החלטת עיצוב במקום להאציל סמכויות לצוות גדול. משמעת זו עיצבה גוף עבודה שאמנם היה צנוע בהיקפו בהשוואה לבני דור עסוקים יותר, אך היה עקבי בצורה יוצאת דופן ברעיונותיו. הוא נישא לאמנית האופנה סוזן בנדיט, שאיתה הביא שלושה ילדים, כולל האמן וויליאם לאסדון, והחזיק בית קיט בסאסקס שבו השיט הציע מנוחה מלחצי המשרד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שכבות, לא קופסאות: תיאוריה אישית של בנייה
הרעיון המרכזי של לאסדון, שפותח לאורך הקריירה שלו, היה שבניין צריך להתנהג כנופש ולא כאובייקט שנזרק על אתר. הוא דיבר על "פלטפורמות אופקיות משולבות" כעל "שכבות גיאולוגיות", תוך שאיבת השראה מושגית מטירות, ביצורים ותצורות סלע שכובות של צוקים טבעיים ולא מבניינים אחרים. המטרה פחות הייתה אסתטיקה חתימתית אלא שיטת עבודה: כל פרויקט נועד להיראות כחלק מתוואי שטח שדרכו ומעליו עברו מבקרים, עולים ונסוגים בחתך כפי שעושה צלע הגיא, גישה שהגדיר כעיצוב "נופים עירוניים". תיאוריה זו הניבה את בית קילינג בבת'נל גרין (1957–1959), מגדל מגורים שדירותיו מתפשטות החוצה מליבת שירות מרכזית; המכללה המלכותית של רופאים בריג'נטס פארק (1960–1964), בניין לבן להפליא וגאומטרי בחדות שעם זאת מבקרים שפטו כי הוא אוהד את טרסות הרג'נסי שבנה ג'ון נאש בקרבת מקום; קירות הלימוד ומגורי הסטודנטים בצורת זיגוראט של אוניברסיטת מזרח אנגליה (1962–1968); ומכללת פיצוויליאם וניו קורט של מכללת כרייסט בקיימברידג', שנבנו לאורך שנות ה-60.
התיאטרון הלאומי
לאסדון מונה לאדריכל התיאטרון הלאומי של בריטניה ב-1963; הבניין הוקם בגדה הדרומית של התמזה בין 1967 ל-1976. ההמונים המדורגים והמרובדים של בטון מסומן בלוחות, המסודרים סביב שלושה אודיטוריומים נפרדים, היו הביטוי המלא ביותר של תיאוריית השכבות שלו המיושמת על בניין עירוני מונומנטלי יחיד, שנועד להקיף אותו ולטפס עליו באותה מידה שצופים בו. הוא הפך, ונשאר, לאחד הבניינים המדוברים ביותר בבריטניה: מושמץ על ידי מבקרי הברוטליזם כמבצר בטון זר על גדת הנהר של לונדון, ומדוגן על ידי אחרים, כולל בטג'מן, כאחד הבניינים הציבוריים המורכבים ביותר של עידנו. כיום הוא מוגדר כדרגה II*, אחד ממספר קטן יחסית של מבנים בריטיים שלאחר המלחמה שזכו להגנה זו, ועומד כבניין שרוב האנשים מתכוון אליו כשהם מעלים את שמו של לאסדון.
למה דניס מכונה גאון
הגאונות של לאסדון, ככל שהמילה חלה, הייתה מושגית ולא ויזואלית טהורה: הוא בנה פרקטיקה שלמה סביב רעיון יחיד שעובד בהיגיון, לפיו האדריכלות צריכה להתנהג כנופש בר-מגורים ולא כאובייקט מבודד, ואז ביצע את הרעיון הזה במשמעת יוצאת דופן על פני דיור, בניינים אקדמיים, מכללה רפואית ותיאטרון לאומי מבלי לדלל אותו לסגנון הניתן לשיווק. מדליית הזהב של ה-RIBA ב-1977, בעקבות תואר האצולה שלו ב-1976, הכירה בגוף עבודה שעמיתים מקצועיים שפטו כעקבי ורציני גם כאשר הציבור הרחב לא עשה זאת. הטיעון הנגדי ההגון הוא מהותי: במשך חלק ניכר מחייו התיאטרון הלאומי במיוחד לא טופל כחזוני אלא כמפגע נוף, פסק דין שהושמע ברמה הגבוהה ביותר של החיים הציבוריים הבריטיים, והמוניטין של לאסדון היה תלוי מאוד בתחייה מאוחרת של הערכה לברוטליזם שהוא לא זכה לחיות כדי לראות במלואו. כישרונו היה גם, בחלק אמיתי, כישרון של אומן של מיקום והצבה ולא פריצת דרך אינטלקטואלית מופשטת – הגאונות טמונה ביישום סבלני וחוזר ונשני של רעיון ברור אחד על האופן שבו ניתן לגרום לבטון לשבת בנוף, ולא בתובנה מנצחת אחת.
מורשת
מעבר לתואר האצולה ולמדליית הזהב של 1977, לאסדון קיבל תואר מפקד במסדר האימפריה הבריטית ולאחר מכן חבר כבוד, צבירת הכבוד שמוסדות מקצועיים וממלכתיים מעניקים רק לדמויות שהם סבורים שעיצבו את תחומם, גם כאשר דעת הקהל על בניינו הידוע ביותר נותרה חצויה. לאסדון נפטר ב-2001. ארכיון ההתכתבויות, המודלים, השרטוטים, הצילומים והסרטים שלו קוטלג על ידי המכון המלכותי של האדריכלים הבריטיים ונפתח לציבור ב-2012, מה שנתן להיסטוריונים תיעוד מפורט של האופן שבו התפתחו רעיונותיו על שכבות ונוף עירוני פרויקט אחר פרויקט. בשנים שחלפו מאז, ההערכה לעבודתו גדלה במידה ניכרת, במיוחד בקרב מעריצים צעירים של אדריכלות ברוטליסטית שפוגשים את הטרסות של התיאטרון הלאומי מחדש, ללא המטען של קבלת הפנים הקשה של שנות ה-70 של הבניין, וקוראים בהן יותר ויותר בדיוק את הנופ המרובד והניתן להליכה שלאסדון תמיד אמר שהוא בונה.