דייוויד ריקארדו (David Ricardo): הברוקר שכתב מחדש את הסחר
בגיל עשרים ואחת, בנו של ברוקר לונדוני ברח עם אישה קוויקרית, המיר את דתו לאוניטריאניזם, ונודה על ידי אביו; אמו, ככל הנראה, לא דיברה איתו עוד מעולם. בתוך שני עשורים, הצעיר המנושל צבר הון שערכו בעת מותו נע בין 675,000 ל-775,000 ליש
הילד בבורסה
ריקארדו היה הילד השלישי ששרד לזוג אברהם ישראל ריקארדו, ברוקר מצליח, ואביגיל. המשפחה הייתה יהודית-ספרדית, ממוצא פורטוגזי, והיגרה מהרפובליקה ההולנדית. הוא החל לעבוד לצד אביו בגיל ארבע-עשרה. אין אוניברסיטה בסיפורו ואין הכשרה אקדמית רשמית; בית הספר שלו היה רצפת הבורסה. לאחר הקרע עם משפחתו על רקע נישואיו לפריסילה אן וילקינסון — איחוד שהניב שמונה ילדים, ששניים מהם, אוסמן ודייוויד הבן, הפכו לחברי פרלמנט — הוא הקים עסק משלו בתמיכת בית הבנקאות של לאבוקס ופורסטר. המלחמות המהפכניות והנפוליאוניות סיפקו לו את ההזדמנות. הוא צבר את הונו במימון הלוואות ממשלתיות ומסחר בניירות ערך בזמן שבריטניה נלחמה בצרפת, ובסוף שנות השלושים לחייו הוא היה עשיר מספיק כדי להתייחס לכלכלה פוליטית כאל משהו מעבר למקור פרנסה.
כותב הפמפלטים על מטבעות
הוא היה בן שלושים ושבע כשפרסם את מאמר הכלכלה הראשון שלו, ב-The Morning Chronicle בשנת 1809. שנה לאחר מכן הופיע המחיר הגבוה של מטילי זהב, הוכחה לפיחות בשטרות הבנק (1810), אשר טען כי היצע הכסף, אם יישאר ללא פיקוח, יפחת בערכו. הנושא הזה לא עזב אותו מעולם. מאוחר יותר הוא יטיף לבנק מרכזי עצמאי בעל סמכות על המטבע, טיעון שהוצג ב-תוכנית להקמת בנק לאומי, שפורסם לאחר מותו בשנת 1824. תלונתו נגד בנק אנגליה כפי שהיה אז הייתה בוטה: ב-1816 הוא כתב כי "במצב הנוכחי של החוק, יש להם את הכוח, ללא כל פיקוח, להגדיל או לצמצם את המחזור הכספי." משפט זה הוא האב הקדמון של כל ויכוח מודרני על עצמאות הבנק המרכזי.
רנטה, שכר וחשבון הברזל
הכלכלה של ריקארדו היא מכונה של יחסים. הוא הגדיר רנטה כ"ההפרש בין התוצר המתקבל מהעסקת שתי כמויות שוות של הון ועבודה", כשהוא מראה כיצד אוכלוסייה גדלה, הנדחפת לקרקעות פחות פוריות, מעלה את הרווח של בעלי הקרקעות ללא כל מאמץ מצדם. מכאן הוא גזר יחס הפוך בין שכר ריאלי לרווחים ריאליים, שסוכם באחד המשפטים המצוטטים ביותר שלו: "רווחים תלויים בשכר גבוה או נמוך, שכר במחיר המצרכים ההכרחיים, ומחיר המצרכים ההכרחיים בעיקר במחיר המזון." הוא שיכלל את תורת הערך של העבודה של אדם סמית' (Adam Smith), וטען כי הערך "תלוי בכמות היחסית של עבודה הדרושה לייצורו, ולא בפיצוי הגדול או הקטן יותר המשולם" — אם כי הוא שינה זאת כדי להכיל הון וקרקע, וזו הסיבה שג'ורג' סטיגלר כינה זאת מאוחר יותר "תורת ערך עבודה של 93%".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ארבעת המספרים הקסומים
הרעיון העמיד ביותר שלו הוא יתרון יחסי: אומות מרוויחות מהתמחות בתחומים שבהם יש להן יתרון יעילות יחסי, גם כאשר שותף הסחר טוב יותר בהכל. פול סמואלסון (Paul Samuelson) כינה את הדוגמה של אנגליה-פורטוגל שנושאת את הטיעון "ארבעת המספרים הקסומים". הטענה הייתה מנוגדת לאינטואיציה אז והיא נותרה כזו גם היום, כי היא מנתקת את הטיעון בעד סחר משאלת השאלה מי הכי טוב. ריקארדו עצמו תָּחַם זאת בזהירות, וציין כי הטיעון תקף כאשר הון אינו נייד; הון נייד, הוא ראה, מייצר הוצאת פעילות לחו"ל ואובדן משרות. הוא היה כן באותה מידה לגבי מכונות. ב-1821 הוא הודה כי "החלפת עבודה אנושית במכונות, מזיקה לעתים קרובות לאינטרסים של מעמד העובדים", וכי הפחד של העובדים מכך "אינו מבוסס על דעה קדומה וטעות" — הודאה שלא עלתה לו דבר והעניקה לו מוניטין של כנות אינטלקטואלית.
חבר הפרלמנט עבור פורטארלינגטון
באוגוסט 1818 הוא קנה את מושבו הפרלמנטרי של לורד פורטארלינגטון וכיהן כחבר פרלמנט מ-1819 ועד מותו. הוא כיהן כשריף הגבוה של גלוסטרשייר ב-1818–19, לאחר שרכש את גאטקומב פארק ב-1815. בבית הנבחרים הוא לחץ למען סחר חופשי, התנגד לחוקי הדגן ולמכסי הסוכר, טען ב-1821 לביטול עונש המוות על זיוף, וב-1823 דיבר נגד עבדות באסיפה של חברת הודו המזרחית. הוא היה חבר באגודה הגיאולוגית כחבר מייסד, במועדון הכלכלה הפוליטית של מלתוס, ובמועדון המלכים הוויגי. מלתוס היה כתבו ויריבו הגדול על תפקידם של בעלי הקרקעות; ג'יימס מיל וג'רמי בנת'ם היו חבריו.
מדוע דייוויד מכונה גאון
האיכות המדוברת היא הפשטה — היכולת לקלף את הכלכלה לשתי מדינות, שני מוצרים, ומספר יחסים, ואז להסיק מסקנות ללא היסוס למסקנה שאף אחד לא ציפה לה. ריקארדו לא אסף נתונים; הוא בנה מודלים, והוא היה כנראה האדם הראשון שעשה כלכלה בדרך זו. זוהי הטענה הספציפית לגאונות: לא למדנות, לא תצפית, אלא המצאת שיטה. חוקי הדגן בוטלו ב-1846, יותר משני עשורים לאחר מותו, בעיקר לאורך הקווים שהוא שרטט. כלכלנים אמריקאים מדרגים אותו שני רק לאדם סמית' בקרב הוגים כלכליים שלפני המאה העשרים, והתחייה של פיירו סראפה במאה העשרים הולידה אסכולה נאו-ריקארדית שלמה.
הטיעון שכנגד הוא אמיתי והובחן כבר בימי חייו. חברו ג'ון לואיס מאלט ציין כי "הוא פוגש אותך בכל נושא שחקר עם דעה מגובשת, ודעות המהוות אמת מתמטית" — הערצה ואזהרה באותה נשימה. המודלים תלויים בהנחות שביקורת חבטה בהן מאז: ג'ואן רובינסון התנגדה לכך שיתרון יחסי דורש שיווי משקל סטטי, תעסוקה מלאה, וללא גירעונות סחר, והצביעה על תת-הפיתוח המתמשך של פורטוגל; אוצה פטנאייק טענה כי התיאוריה אינה מוגדרת כאשר מדינות סוחרות בסחורות שהאחרת אינה יכולה לייצר כלל; הא-ג'ון צ'אנג הודה שזה "נכון לחלוטין בגבולותיו הצרים" תוך כישלון מדינות המנסות לטפס בסולמות טכנולוגיים. הגאונות של ריקארדו והנקודה העיוורת שלו הן אותה יכולת: מוח שהסיק מסקנות כאילו העולם נקי כמו הטיעון עצמו.
מורשת
רעיונותיו עלו על כוונותיו. רדיקלים של שנות ה-1820 — הודגסקין, תומפסון, בריי, רייבנסטון — לקחו את תורת הערך של העבודה שלו כהוכחה לכך שקפיטליסטים ניצלו עובדים, קריאה שהוא מעולם לא תמך בה. הג'ורגיסטים לקחו את תיאוריית הרנטה. תומכי הסחר החופשי לקחו את השאר, והפכו זאת למדיניות בריטית. מאתיים שנה לאחר מכן, כל ויכוח על מכסים, הוצאת פעילות לחו"ל ואוטומציה עדיין עובר דרך החשבון של אדם שמעולם לא הלך לאוניברסיטה ולמד את כל מה שידע על רצפת הבורסה.