דייוויד גארט (David Garrett): ילד הפלא שיצא לחפש חדר גדול יותר
בגיל אחת עשרה הוענק לו כינור סטרדיוואריוס (Stradivarius) על ידי נשיא גרמניה. בגיל שלוש עשרה הוא הפך לסוליסט הצעיר ביותר אי פעם שחתם על חוזה בלעדי עם דויטשה גרמופון (Deutsche Grammophon). לאחר מכן, לאחר שאסף את כל האישורים שהעולם הקלאסי יכול להעניק לילד, הוא הקים להקה, הקליט את נירוונה (Nirvana), והפך למה שהמגזין The Strad מתאר כיום כ"אמן פופ וקרוס-אובר שובר שיאים". הכינור נשאר אותו הדבר. כמעט שום דבר אחר לא נשאר כפי שהיה.
אהָאֶן (Aachen)
הוא נולד בשם דייוויד כריסטיאן בונגרץ (David Christian Bongartz) ב-4 בספטמבר 1980 באהאֶן, לגאורג בונגרץ, משפטן גרמני, ודוב גארט (Dove Garrett), בלרינה אמריקאית ראשית. הוא מופיע תחת שם הנעורים של אמו מהסיבה הפשוטה שהוא ניתן להגייה בקלות יותר משם אביו.
נרטיב ילד הפלא מתחיל מוקדם ומתועד היטב באופן יוצא דופן. כינור שנקנה עבור אחיו הגדול תשה את תשומת ליבו כשהיה בן ארבע. בגיל חמש זכה בפרס ראשון בתחרות. מגיל שבע למד בקונסרבטוריון של ליבק (Lübeck), וערך את הופעת הבכורה שלו בפסטיבל קיסינגר זומר (Kissinger Sommer) בגיל תשע. בגיל שתים עשרה עבד עם הכינורית הפולנייה אידה הנדל (Ida Haendel), ונסע ללונדון ול ברחבי אירופה לשיעורים — תקופת התلمדות אצל אחד הקשרים הישירים האחרונים למסורת הכינור הגדולה של טרום מלחמת העולם.
לאחר מכן הגיעו שני האירועים שהגדירו את ילדותו בציבור. ב-1991, בגיל אחת עשרה, ניתן לו כינור סטרדיוואריוס (Stradivarius) על ידי נשיא גרמניה ריכרד פון וייצזאקר (Richard von Weizsäcker). שנתיים לאחר מכן, דויטשה גרמופון (Deutsche Grammophon) החתימה אותו.
עזיבה
בגיל שבע עשרה הוא עזב את הבית ונרשם לקلية המלכותית למוזיקה (Royal College of Music) בלונדון. הוא שרד סמסטר אחד. התיאור שלו עצמו דיפלומטי ומגלה טפח: "הוסכם הדדית שאני והקולג' נלך בדרכים נפרדות לאחר הסמסטר הראשון".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-1999 הוא נכנס לבית הספר ג'וליארד (Juilliard School) בניו יורק ולמד אצל יצחק פרלמן (Itzhak Perlman). הפעם הוא נשאר, והתיעוד מהשנים ההן מסבך את התמונה של טכנאי טהור. ב-2003 הוא זכה בתחרות ההלחנה של ג'וליארד עם פוגה בסגנון באך (Bach) — משמעת המתגמלת אינטליגנציה מבנית ולא מהירות אצבעות. הוא סיים את לימודיו ב-2004.
הקרוס-אובר
מה שגארט עשה לאחר מכן היה, במונחים קלאסיים, עריקה. הוא בנה קריירה סביב תוכניות המציבות סונאטות, עיבודים ויצירות משלו לצד שירי רוק ונעימות סרטים, המבוצעות עם להקה. האלבום Encore יצא ב-2008, Rock Symphonies ב-2010, ו-Rock Revolution ב-2017. הוא הופיע במופע המלכותי המגוון (Royal Variety Performance) ב-2011 כשהוא מנגן קובר לנירוונה (Nirvana) ובגמר ליגת האלופות של אופ"א (UEFA Champions League) ב-2012. ממאי 2008 עד דצמבר 2011 הוא החזיק בשיא גינס ככנר המהיר ביותר בעולם.
ב-2013 הוא גילם את ניקולו פאגאניני (Niccolò Paganini) בסרט הכנר של השטן (The Devil's Violinist) — לוהק בצורה כל כך מדויקת עד שהיא מתפקדת כהצהרת תזתית. פאגאניני היה הווירטואוז המקורי ככמו מופע ציבורי, הנגן שמהירותו ומיומנותו הבימתית גרמו למוזיקאים רציניים לאי-נוחות באשר לשאלה האם ההצגה הייתה העניין המרכזי.
הפרסים הגיעו מחוץ לאולם הקונצרטים בדיוק כמו מבפנים: פרס אקו קלאסיק (Echo Klassik) ב-2008, איש השנה של GQ בקטגוריית המוזיקה באותה שנה, מצלמת הזהב (Golden Camera) למוזיקה בינלאומית הטובה ביותר ב-2010, ופרס במבי (Bambi) למוזיקה קלאסית ב-2013.
הנפילה
ב-2008, לאחר הופעה, נפל גארט כשכינור קשור לגבו — ג'ובאני גוודאניני (Giovanni Guadagnini) משנת 1772, שיוצר על ידי תלמיד של סטרדיווארי. הכינור ניזוק קשות. הוא תוקן, ובהמשך הוא קנה כינור סטרדיוואריוס (Stradivarius).
מדוע דייוויד נקרא גאון
זהו מקרה שבו הטענה נשענת על מיומנות פיזית ולא על אינטלקט, ויש לומר זאת בברור. היכולת המדוברת היא נוירו-מוסקולרית: התיאום של אינטונציית יד שמאל ובקרת קשת יד ימין במהירויות וברמות דיוק שרוב הכנרים המוכשרים אינם יכולים להשיג, תוך כדי שמירה עליהן תחת לחץ הופעה. שיא גינס לכנר המהיר ביותר, שהוחזק במשך שלוש שנים וחצי, מדוד בדיוק את זה ולא שום דבר אחר. זוהי יכולת אמיתית ונדירה – תוצר של מערכת עצבים המקבלת דפוסי תנועה במהירות יוצאת דופן, המפגשת עם כ-שתי עשורים של תרגול יומי שמייצגים ליבק, הנדל וג'וליארד. איש אינו מגיע לשם על בסיס כישרון בלבד, ואיש אינו מגיע לשם על בסיס עבודה בלבד.
ישנה עדויות אחת המצביעות מעבר לפן הפיזי. הזכייה בפרס ההלחנה של ג'וליארד עם פוגה בסגנון באך דורשת החזקת מספר קולות עצמאיים בראש תחת אילוץ צורני קפדני; זהו הישג קוגניטיבי ולא ידני, והוא מרמז שהמוזיקליות עמוקה יותר ממה שרפרטואר הקרוס-אובר בדרך כלל דורש ממנה להגיע.
הטענה הנגדית היא מהותית. שיאי מהירות אינם שיפוטים אמנותיים, והמקורות המתעדים את הקריירה שלו בזהירות הרבה ביותר — כולל The Strad — אינם מציעים פסק דין הערכתי על נגינה שלו כלל, וזה בעצמו אינפורמטיבי: הוא מסוקר כתופעה ולא מנוסח כמפרש. הפרסים שלו מקובצים בקטגוריות כמו מצלמת הזהב, במבי ואיש השנה של GQ, המודדים תהילה ולא הישג מוזיקלי. הקולג' המלכותי למוזיקה נפרד ממנו לאחר סמסטר אחד. וההשוואה לפאגאניני פועלת לשני הכיוונים, שכן ההאשמה נגד פאגאניני הייתה תמיד שהווירטואוזיות דחקה את המוזיקה. גארט הוא מבצע יוצא דופן עם אישורים שרוב הכנרים מעולם אינם מתקרבים אליהם; האם הוא מוזיקאי גדול היא שאלה שתפוקתו המוקלטת ברובה סירבה להעמיד למבחן.
מורשת
חשיבותו היא מסחרית ודמוגרפית לפני שהיא אמנותית, וזה אינו דבר קטן. גארט לקח כנר המקושר לקהלי מנויים ולכללי טקס של אולם קונצרטים והציב אותו מול קהלי אצטדיונים וטלוויזיה, בהיקף רחב ولمدة שני עשורים. יהיו המסקנות לגבי Rock Symphonies אשר יהיו, מספר רב של אנשים פגשו לראשונה כינור המנוגן ברצינות בזכותו. המסלול משמש גם כמבחן ברור באופן יוצא דופן לחרדה העתיקה ביותר של העולם הקלאסי לגבי הווירטואוזיות: היו לו כל שנות ההתמחות — הנדל, פרלמן, דויטשה גרמופון בגיל שלוש עשרה, סטרדיוואריוס מראש מדינות בגיל אחת עשרה — והוא בחר בחדר הגדול יותר על פני היוקרתי יותר. השאלה מה הושג ומה הוצא במסחר זה עדיין פתוחה, והוא עדיין, בשנות הארבעים לחייו, עונה עליה באופן פעיל.