דייוויד פינצ'ר: הבמאי שמדלל את הרצינות
רוני מארה עשתה תשעים ותשעה טייקים לסצנה אחת בהרשת החברתית (The Social Network). אמנדה סייפריד הגיעה לדברי קורות החיים עד מאתיים טייקים במאנק (Mank). סצנה בת תשע דקות במיינדהאנטר (Mindhunter) דרשה שבעים וחמישה. ההסבר של פינצ'ר אינו מה שאנשים מצפים לו. "אני שונא רצינות במשחק," הוא אומר. "בדרך כלל עד הטייק ה-17 הרצינות נעלמת." הוא אינו רודף אחרי השלמות. הוא שוחק את הרغبة של השחקן להיראות כשהוא משחק.
סן אנסלמו
דייוויד אנדרו ליאו פינצ'ר נולד ב-28 באוגוסט 1962 בדנוור. אביו, הווארד קלי "ג'ק" פינצ'ר, היה ראש לשכה של מגזין לייף (Life) וסופר; אמו קלير מיי בואטצ'ר הייתה אחות פסיכיאטרית שעבדה בתוכניות גמילה. המשפחה עברה לסן אנסלמו במחוז מרין כשהיה בן שנתיים, והשכן היה ג'ורג' לוקאס.
בגיל שמונה הוא ראה סרט תיעודי על יצירת קיפ קסידי וסאנדנס קיד (Butch Cassidy and the Sundance Kid) והבין, באופן שרוב הילדים אינם מבינים, שסרטים הם חפצים מיוצרים – שמישהו מחליט לאן המצלמה הולכת ולמה. זוהי התזה המלאה של פינצ'ר בעוברה. כנער באשלנד, אורגון, הוא עבד בתחנת חדשות מקומית ובתיאטרון.
בלי בית ספר לקולנוע
הוא מעולם לא למד בבית ספר לקולנוע. במקום זאת הלך לעבוד, והצטרף ל-Industrial Light & Magic מ-1983 עד 1984 כעוזר צלם במלחמת הכוכבים - פרק 6: שובו של הג'דאי (Return of the Jedi) ואינדיאנה ג'ונס ומקדש האבדון (Indiana Jones and the Temple of Doom). זוהי התמחות יוצאת דופן עבור במאי מרכזי: זוהי הכשרה בתעתועים אופטיים ובהרכבה טכנית מדוקדקת ולא בדרמטורגיה, והיא מסבירה רבות על האופן שבו סרטיו בנויים.
הוא עזב כדי לביים פרסומת לאגודה האמריקאית למלחמה בסרטן, שגרמה לו לשים לב, וב-1986 היה ממייסדי Propaganda Films. בין 1984 ל-1993 הוא ביים חמישים ושלושה קליפים מוזיקליים, כולל את "Vogue" ו-"Express Yourself" של מדונה, "Freedom! '90" של ג'ורג' מייקל, ו-"Janie's Got a Gun" של אירוסמית'. הוא זכה בפרסי הווידאו קליפים של MTV ובשני פרסי גראמי לקליפ הטוב ביותר. הקליפים לימדו אותו דחיסה: כיצד לבסס עולם, אווירה ודקדוק חזותי בארבע דקות ללא אקספוזיציה.
הנוסע השמיני 3
סרטו העלילתי הראשון, ב-1992, היה אסון שהוא מעולם לא ייפה את המציאות לגביו. התערבות האולפנים בהנוסע השמיני 3 (Alien 3) הייתה מתמדת, התסריט השנה שוב ושוב, והכרעתו של פינצ'ר ב-2009 הייתה אכזרית ומאשימה את עצמו: "אף אחד לא שונא את זה יותר ממני; עד היום, אף אחד לא שונא את זה יותר ממני." זה הסרט שגרם לו לא להיות מסוגל לוותר על השליטה לעולם עוד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שבעה חטאים, ושנות התשעים
שבעה חטאים (Seven) ב-1995 היה התיקון. עיר ספוגת גשם וחסרת שם, מבנה פרוצדורלי, סוף ניהיליסטי באמת שהאולפנים נאבקו בו – ו-320 מיליון דולר ברחבי העולם. הוא ביסס את חותמו של פינצ'ר: צבע מנוון, צל עמוק, מצלמות נעולות על חצובות במקומות שבהם במאים אחרים היו משתמשים במצלמת יד, ועולם שמוצג בדיוק רב כל כך עד שהוא מרגיש פחות מעוצב ויותר כמוצא מקברו.
המשחק (The Game) הגיע ב-1997 ומועדון קרב (Fight Club) ב-1999, אשר הניבו תוצאות חלשות עם צאתם ולאחר מכן הפכו לאחד הסרטים המדוברים ביותר של דורם. החדר החרט (Panic Room) הגיע ב-2002.
זודיאק
זודיאק (Zodiac, 2007) הוא המקום שבו השיטה והנושא מתמזגים. סרט על תיק לא פתרון, שבו גברים אובססיביים משמידים את עצמם במרדף אחר ודאות שלעולם לא יגיעו אליה, שנעשה בידי במאי שדרש למעלה משבעים טייקים של סצנות בודדות. הוא מצטեր את באסטר קיטון כהוכחה לכך שדברים קשים שנעשים בשוט אחד, ללא חיתוך, פוגעים בעוצמה רבה יותר. מאז אותו סרט הוא עבד שוב ושוב עם מעצב ההפקה דון ברט, אחד מצוות ותיק הכולל גם את הצלמים דריους חונג'י וג'ף קרונווית', המלחין טרנט רזנר, העורך אנגוס וול ומעצב הסאונד רן קלייס.
הסיפור המוזר של בנג'מין באטן (The Curious Case of Benjamin Button, 2008) הביא לו את מועמדותו הראשונה לפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר. הרשת החברתית (2010) הביא את גלובוס הזהב ואת הבאפט"א. נערה עם קעקוע דרקון (2011), נעלמת (2014), מאנק (2020) והרוצח (The Killer, 2023) באו לאחר מכן, לצד קריירה שנייה בטלוויזיה: בית הקלפים (House of Cards) עבור נטפליקס מ-2013, מיינדהאנטר מ-2017, ואהבה, מוות ורובוטים (Love, Death & Robots) מ-2019, שזכה בשלושה פרסי אמי. סרטיו הכניסו למעלה מ-2.1 מיליארד דולר.
מדוע דייוויד נקרא גאון
היכולת היא שליטה במידע. סרטיו של פינצ'ר עובדים מכיוון שכל פריים הוא החלטה מכוונת לגבי מה מותר לקהל לדעת ומתי – גישה המורשת מעבודת האפקטים האופטיים ב-ILM ולא מהתיאטרון. הוא דוחה את מיקום המצלמה המובן מאליו עקרונית, מעדיף לתת לסצנה להתפתח בשוט אב, ומחשיב את שוט התקריב "לעתים קרובות קב חלש" שעושה את הצילומים "יותר יפים, או יותר בשליטה."
הוא דוחה גם את המילה המיושמת עליו ביותר. "אני חושב ש'פרפקציוניזם' הוא מונח שזורקים לאוויר בעיקר אנשים עצלנים," הוא אמר. "אנחנו לא מנסים לעשות משהו מושלם. מושלם הוא המסחרי." זהו רעיון מעניין ויותר בר הגנה מאשר פרפקציוניזם, והוא המנוע האמיתי של תשעים ותשעת הטייקים.
המקרה הנגדי הוא משמעותי. שלוש מועמדויות לבמאי הטוב ביותר לא הניבו זכייה. זרם ביקורת טוען שסרטיו הם תרגילים בפני השטח – מעובדים בברילנטיות, קרים מבחינה רגשית, מיושבים בבודדים מנוכרים ומונעים על ידי מיזנתרופיה המשמשת כתחליף להשקפת עולם. שיטתו מטילה עלויות על שותפיו, והוא מעולם לא טען אחרת. הוא, יתרה מכך, במאי ז'אנר העובד כמעט לחלוטין בתוך מותחן, והשפעותיו – היצ'קוק, קוב릭, סקוט, סקורסזה – מתוות שושלת של מלאכיות ולא של מקוריות פילוסופית. מה שאינו ניתן לווכוח הוא רמת המלאכה, או שמאז 1995 מרשם חזותי שלם של הקולנוע בן הזמן הפך להיות ללא ספק שלו.
הסטנדרט של פינצ'ר
הוא התחתן עם הדוגמנית דוניה פיורנטינו ב-1990 ונולדה לו בת לפני שהתגרשו ב-1995; הוא התחתן עם המפיקה סאן צ'אפין ב-1996, והיא הפיקה חלק ניכר מעבודתו מאז. הוא מצלם בדיגיטל, מעדיף אור טבעי, ובנה חברת תיאטרון רפרטוארית של טכנאים ולא של כוכבים.
מדד השפעתו הוא ששיטותיו הפכו לברירות המחדל של התעשייה מבלי ששמו קשור אליהן: הפלטה המנוونة, התפירה הדיגיטל הבלתי נראית של שוטים שנראים פשוטים, הדחייה של עבודת מצלמת יד כקיצור דרך לאותנטיות. שבעה חטאים, מועדון קרב, זודיאק והרשת החברתית הם כיום תושבי קבע בקנון הקולנוע האמריקאי של שלושים השנים האחרונות. פינצ'ר עצמו, באופן אופייני, כנראה היה מעדיף לדון לאן המצלמה צריכה ללכת.