דייוויד קמרון: המהמר שקרא להצבעה אחת יותר מדי
דייוויד קמרון ניצח בשלושה משאלי עם שיכול היה להפסיד ובאחד שהיה זקוק נואשות לנצח בו. הרביעי עלה לו בראשות הממשלה, עיצב מחדש את יחסי בריטניה עם אירופה, והפך פוליטיקאי ששבחים הוענקו לו בעבר על עצביו הטקטיים לאיש שהיסטורيونאים יזכרו בעיקר בשל הימור שלא השתלם — פסק דין שקמרון עצמו קיבל, וקרא להצבעת הברקזיט "החרטה הגדולה ביותר" שלו בזיכרונותיו לפרוטוקול (For the Record).
חינוך ממסדי
קמרון נולד ב-9 באוקטובר 1966 בלונדון, צאצא של המלך ויליאם הרביעי מצד אמו ותוצר של משפחה אריסטוקרטית עשירה בנוחות. הוא התחנוך באיتون קולג' ואז בברזנוז קולג', אוקספורד. לפני שנכנס לפרלמנט עבד כיועץ מיוחד לקנצלר נורמן למונט ולשר הפנים מייקל הווארד, מה שנתן לו מבט מוקדם וקרוב על ממשלה שמרנית תחת לחץ, ואז בילה כמה שנים במועצת המנהלים של קרלטון קומיוניקיישנס, חברת מדיה בריטית מרכזית — תקופה במגזר הפרטי שנתנה לתדמיתו הפוליטית המאוחרת זוהר של ניסיון עסקי נדיר בקרב פוליטיקאים מקצועיים מבני דורו.
מחבר אחורי למנהיג מפלגה
קמרון נכנס לפרלמנט ב-2001 כחבר פרלמנט מטעם וויטני. אחרי תבוסת הבחירות הכלליות השלישית ברציפות של השמרנים ב-2005, הוא נעשה שר הצללים לחינוך ומיומנויות, וכאשר מייקל הווארד התפטר מהנהגת המפלגה באותה שנה, קמרון זכה במרוץ ההנהגה שבא לאחר מכן, מביס את דייוויד דייוויס בגיבוי דמויות כולל בוריס ג'ונסון, ג'ורג' אוסבורן ופילים הייג. הוא החל "לטהר" את המותג השמרני, מציג שמרנות מרכזית יותר וליברלית חברתית לציבור שדחה את המפלגה שלוש פעמים ברציפות.
דאונינג סטריט ושנות הקואליציה
הבחירות הכלליות של 2010 הפיקו פרלמנט תלוי, וקמרון ניהל משא ומתן על ממשלת הקואליציה הראשונה של בריטניה מאז מלחמת העולם השנייה, שולט לצד הליברל-דמוקרטים של ניק קלג. ממשלתו רדפה אחרי תוכנית צנע של קיצוצים בתקציב בתגובה למשבר הכלכלי, הדקה את בקרת ההגירה, פיקחה על אולימפיאדת לונדון 2012, הפריטה את הדואר המלכותי, והכשירה נישואים חד-מיניים באנגליה וויילס. הוא קרא וזכה בשני משאלי עם לאומיים בתקופה זו — דוחה מעבר לשיטת ההצבעה החלופית ב-2011, ומביס את הדחיפה לעצמאות סקוטלנדית ב-2014 — מאזן שחיזק מוניטין כמנהיג המוכון לשים שאלות שנויות במחלוקת ישירות בפני מצביעים ובטוח בניצחון.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →משאל העם ששבר את הדפוס
הביטחון הזה התרחב, באופן קטלני, לאירופה. כדי לנהל מפלגה שמרנית שסועה סביב חברות באיחוד האירופי ולבלום את האיום האלקטורלי מ-UKIP, קמרון הבטיח משאל עם פנימה/החוצה על חברות בריטניה באיחוד האירופי אם ייבחר מחדש, ואז מילא הבטחה זו לאחר שניצח בבחירות הכלליות של 2015 באופן מוחלט. הוא עשה קמפיין אישי לכך שבריטניה תישא-שאר באיחוד האירופי. ב-23 ביוני 2016, מצביעים בחרו לעזוב ב-52 עד 48 אחוז. קמרון התפטר כראש ממשלה למחרת בבוקר, לאחר שהמר את חברות בריטניה באיחוד האירופי על הצבעה שציפה — והיה זקוק — לנצח בה, והפסיד. הוא פרש כחבר פרלמנט בהמשך אותה שנה.
מחוץ למשרד, לתוך מחלוקת
אחרי שעזב את דאונינג סטריט, קמרון לקח על עצמו תפקידים ציבוריים כולל יושב ראש פטרונים בשירות האזרחי הלאומי ונשיא מחקר אלצהיימר בריטניה, ועבד בייעוץ לחברות בינלאומיות. עבודה ייעוצית זו גררה אותו לפרשת גרינסיל קפיטל (Greensill Capital) ב-2021, שבה דווח כי הפעיל לחץ על הקנצלר רישי סונאק ושרים אחרים בשם חברת המיפוי גרינסיל קפיטל, מחפש גישה לתוכניות תמיכה ממשלתיות בעידן הקורונה — מחלוקת שהחיאתה את הבדיקה על גישה בתשלום של ראש ממשלה לשעבר לממשלתו הישנה.
חזרה בלתי סבירה
בנובמבר 2023, ראש הממשלה רישי סונאק החזיר את קמרון לממשלה כשר חוץ במהלך חילופי קרים שהסירו את סואלה ברוורמן — קאמבק שכינוי תקשורתי כינה פעם שנייה בלבד שראש ממשלה לשעבר חזר לממשלה מאז מלחמת העולם השנייה. מכיוון שקמרון עזב את בית הנבחרים ב-2016, המלך צ'ארלס השלישי עשה אותו לעמית לכל החיים, הלורד קמרון מציפינג נורטון, כדי לאפשר לו לשבת בבית הלורדים ולהחזיק בתפקיד. סיקור המינוי ציין את ההתאמה המביכה בין שר חוץ שנתפס פעם כ"תומך נלהב בסין" לבין ממשלה שכיום חוששת הרבה יותר מבייג'ינג; קמרון עצמו מסגר את חזרתו סביב הצורך "לעמוד לצד בעלות בריתנו" בתוך מה שכינה זמן של שינוי גלובלי עמוק. הוא עזב את התפקיד כשהשמרנים הפסידו בבחירות הכלליות של 2024.
אובדן אישי שעיצב אותו
לקמרון ואשתו, סמנתה, היו ארבעה ילדים; בן בכורם, איוואן, שהיה לו שיתוק מוחין ואפילפסיה קשה, מת ב-2009 בגיל שש. ילדיהם ששרדו הם ננסי, אלווין ופלורנס. קמרון דיבר על חוויית הטיפול בילד נכה קשה כמעצבת לדעותיו על שירות הבריאות הלאומי ותמיכת נכות.
מדוע דייוויד נקרא גאון
המוניטין של קמרון נשען על מיומנות פוליטית טקטית ולא על גאונות אינטלקטואלית או יצירתית, והרשומות חותכות לשני הכיוונים גם על אותה טענה צרה יותר. הוא קרא את חולשת מפלגתו לאחר 2005 נכון ומיתג אותה מחדש לשתי בחירות כלליות שהחזירו אותו כראש ממשלה, תחילה בקואליציה ואחר כך ברוב מוחלט; הוא קרא וניצח בשני משאלי עם מסוכנים באמת, על ההצבעה החלופית ועל עצמאות סקוטלנדית, כשאיבוד כל אחד מהם היה ככל הנראה מסיים את ראשות הממשלה שלו מוקדם. זהו שיפוט פוליטי אמיתי — יכולת למדוד את מצב הרוח הציבורי ולתזמן משאל עם לטובתו. אבל אותו אינסטינקט, שמוחל פעם שלישית לניהול פיצול מפלגתי פנימי על אירופה, הפיק את משאל העם על הברקזיט ב-2016: החלטה שקמרון קיבל מסיבות של ניהול מפלגה ולא צורך לאומי, שאותה אחר כך הפסיד, מעורר פילוג חוקתי וכלכלי שהשלכותיו שלטו בפוליטיקה הבריטית במשך רוב העשור. מה שחדות טקטית ניצחה לו בהצבעות המוקדמות בבירור לא התרחבה לקריאת הציבור נכון כשהסיכונים היו הגבוהים ביותר, ותיאורו המאוחר שלו לבחירה כ"החרטה הגדולה ביותר" שלו הוא עצמו ראיה נגד כל טענה של גאונות צופה פני עתיד. פרשת הלובינג של גרינסיל מסבכת עוד יותר את התמונה, מרמזת על מוכנות לסחר במשרד לשעבר שיושב באי-נוחות עם מדינאות אמיתית.
מורשת
קמרון ייזכר על מודרניזציה של המפלגה השמרנית, על ממשלת קואליציה שניווטה את השנות שלאחר המשבר הכלכלי שלם ברובו, ומעל הכל, על קריאה למשאל העם שלקח את בריטניה מחוץ לאיחוד האירופי — החלטה שעיצבה מחדש מסלול של אומה וסיימה את ראשות הממשלה שלו בבוקר אחד.