קוסטה-גברס: המותחן ככתב אישום
רופא נרצח בעצרת פוליטית. הרשויות מכנות זאת תאונה. שופט חוקר מסרב לקבל את הגרסה הרשמית, ולאורך שעתיים הסרט Z עוקב אחריו בעודו מנסה לחשוף את הטיוח, בקצב של סרט מרדפים. הסרט יצא בשנת 1969, בזמן שהמדינה שאת הפוליטיקה שלה הוא המחיש הייתה תחת שלטון צבאי; הוא זכה בפרס האוסקר וגרם לדור שלם של במאים לרצות ליצור סרטים פוליטיים. קוסטה-גברס (Costa-Gavras) מצא משהו שאף אחד לא הצליח לעשות לפני כן: ניתן לרתום את מנגנון המותחן המסחרי כדי לתקוף ממשלה.
חסום בבית
הוא נולד בשם קונסטנטינוס גברס (Konstantinos Gavras) ב-12 בפברואר 1933 בלוטרה איראס (Loutra Iraias) שביוון, וחייו עוצבו מוקדם על ידי הפוליטיקה של אביו. אביו של גברס היה חבר במפלגה הקומוניסטית ופעיל במחתרת בזמן המלחמה — עבר שביוון של מלחמת האזרחים ותקופתה, רדף את המשפחה כחוב. הבן נחסם מלהתקבל לאוניברסיטאות ביוון. הוא לא הצליח לקבל גם ויזה לארצות הברית.
החסימה משתי מדינות הולידה במאי. הוא הגיע לפריז ב-1951, למד ספרות בסורבון (Sorbonne), ואז נטש זאת לטובת הקולנוע, כשנכנס ל-IDHEC — בית הספר הלאומי הצרפתי לקולנוע — ב-1956. הוא השלים את הכשרתו כעוזר במאי בהפקות צרפתיות לפני שעשה את הופעת הבכורה שלו ב-1965 עם רציחות בתא השינה (The Sleeping Car Murders), מותחן שעיבד כתרגיל כתיבה.
הסרט הראשון הזה חשוב יותר ממה שמרמז המוניטין שלו. זה היה סרט ז'אנר, שנעשה במיומנות ובאופן מסחרי, והוא לימד אותו את הדקדוק שבו ישתמש מאוחר יותר למטרות שונות לחלוטין.
Z
בשנת 1963 נרצח הפוליטיקאי היווני מהשמאל גריגוריס למברקיס (Grigoris Lambrakis) בסלוניקי, בתקיפה שהרשויות העדיפו להתייחס אליה כתאונה. הסרט Z, שיצא ב-1969 כשיוון תחת דיקטטורה צבאית, גולל את הפרשה כמותחן: איב מונטאן (Yves Montand) בתפקיד הרופא, ז'אן-לואי טרנטיניאן (Jean-Louis Trintignant) בתפקיד השופט החוקר, אירן פאפאס (Irène Papas) בתפקיד האלמנה, וז'אק פראן (Jacques Perrin) בתפקיד עיתונאי הצילום.
ההחלטות הצורניות היו חשובות לא פחות מהפוליטיקה. ראול קוטאר (Raoul Coutard) — הצלם שעיצב את המראה של הגל החדש הצרפתי — צילם אותו בסגנון וריטה (vérité) אקספרסיבי, קרוב לרחוב ולגוף. העריכה קינטית וקצבית, חותכת לצורך הנעה ולא לצורך הסברה. מיקיס תאודוראקיס (Mikis Theodorakis), בעצמו דמות בשמאל היווני, סיפק פסקול בעל דחף קדימה בלתי פוסק. התוצאה היא שהקהל לא מקבל הרצאה; הוא נגרר פנימה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →Z זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ובפרס חבר השופטים בקאן, וזיכה את קוסטה-גברס בשלוש מועמדויות לאוסקר בסך הכל. איגוד הבמאים של אמריקה זוקף לזכותו את היותו זה ש"כמעט לבדו יצר את המותחן הפוליטי המודרני".
לא רק הימין
ההנחה האוטומטית לגבי קוסטה-גברס היא שהוא עשה סרטים נגד משטרי ימין. הוא אכן עשה זאת — Z, מצב מצור (State of Siege), ו-נעדר (Missing, 1982), ההפקה הראשונה שלו בשפה האנגלית, שזיכתה אותו באוסקר שני, הפעם על התסריט, והביאה לו מועמדויות לפרסי באפט"א וגלובוס הזהב על הבימוי.
אך ההנחה הזו אינה שלמה, והוא השקיע מאמץ כדי שכך יהיה. הווידוי (The Confession, 1970), שנעשה מיד לאחר Z, הפנה את אותו מבט פרוצדורלי קר כלפי עוולות עידן הקומוניזם. יצירת סרט כזה באותו רגע, באותו אקלים, לא הייתה פעולה ניטרלית. זוהי ההוכחה החזקה ביותר לכך שהנושא שלו לא היה צד פוליטי אלא מנגנון: מה מוסדות עושים לאנשים כשהמוסד מחליט שהאדם אינו נוח.
העבודות המאוחרות יותר תומכות בכך. תיבת נגינה (Music Box, 1989) ו-אמן. (Amen., 2002) שייכים לאותה קטגוריה בעלת גוון פוליטי, ולאורך ארבעה עשורים החומר החוזר הוא קבוע: דיכוי, עינויים, והשחתת ההליך המשפטי. קוסטה-גברס מתעניין בניירת של הזוועות — הדוחות שמוגשים, הממצאים שמותאמים, הפקידים שחותמים.
מדוע קוסטה נחשב לגאון
הטענה כאן היא על מלאכת יצירה, וכך יש להציגה. קוסטה-גברס לא המציא שפה קולנועית; החדשנות שלו אינה פורמלית כפי שהיא אצל גודאר (Godard) או רנה (Resnais). מה שהוא עשה היה לפתור בעיה מבנית שהביסה את כולם לפניו — איך לגרום לקהל לשבת בשקט עבור טיעון פוליטי — והפתרון היה להפסיק לעשות סרטים פוליטיים ולהתחיל לעשות מותחנים שקרה שהם אמיתיים.
המיומנות הספציפית היא תרגום. הוא לוקח גוף חומרים שבמצבו הגולמי הוא רישום משפטי או דוח ועדה, ומוצא בתוכו את הצורה של נרטיב ז'אנרי: חקירה, חסימה, הצטברות הולכת וגדלה של ראיות, גיבור שרוצה לדעת. הוא מוציא זאת לפועל עם כלי הקולנוע המסחרי — קצב, ליהוק כוכבים, פסקול מניע, עריכה המייצרת תנופה — כך שהמעורבות של הצופה היא נרטיבית ולא מתוך חובה. הכוח המוסרי מגיע כתוצאה מהסיפור, לא כתחליף לו.
טיעון הנגד הכן הוא שזו צורה של פישוט, ומבקרים אכן השמיעו אותו. צמצום אפיזודות היסטוריות מורכבות לארכיטקטורה של מותחן פירושו ליהוק: מישהו חייב להיות השופט, מישהו חייב להיות הקולונל. זה מקריב עמימות לטובת קריאות, ובמקום שבו התיעוד ההיסטורי שנוי במחלוקת באמת, הדרישה של הז'אנר לפתרון עלולה לעקוף את הראיות. קוסטה-גברס הוא דרמטורג פופולרי מעולה, לא היסטוריון, וסרטיו פועלים מכוח שכנוע לא פחות מאשר מחקירה.
אבל ההשפעה מיישבת את שאלת החשיבות, גם אם לא את המילה עצמה. אוליבר סטון (Oliver Stone), סטיבן סודרברג (Steven Soderbergh) ובן אפלק (Ben Affleck) ציינו אותו כדמות יסוד; וים ונדרס (Wim Wenders) כינה אותו "אחד מבמאי הקולנוע הגדולים בזמננו". ז'אנר שלא היה קיים לפניו תומך כיום בחלק משמעותי מהקולנוע המסחרי הרציני. קרא לזה גאונות של צורה — היכולת לראות שמבנה פופולרי קיים יכול לשאת עומס שאף אחד לא חשב להעמיס עליו.
מורשת
הוא הפך לצרפתי באזרחותו ואז לשומר התרבות הקולנועית הצרפתית, ושירת כנשיא הסינמטק הצרפתי (Cinémathèque française) בין השנים 1982 עד 1987 ושוב מ-2007 — מערכה שנייה יוצאת דופן לבמאי שבנה את המוניטין שלו על מבוכת מדינות. הנער שלא יכול היה להיכנס לאוניברסיטה יוונית סיים בניהול המוסד ששומר על הזיכרון של הקולנוע עצמו.
קל יותר לעקוב אחר ההשפעה מאשר למדוד אותה, משום שהיא נטמעה. כאשר סרט עכשווי נפתח בהכחשה רשמית ומבלה שעתיים בפירוקה, כאשר הקהל מוזמן לעקוב אחר חוקר דרך חסימות לעבר עובדה שהרשויות היו מעדיפות לקבור, הצורה היא שלו. הוא לקח צורה שנבנתה לבידור והוכיח שהיא יכולה לשאת ראיות. כל דבר במותחן הפוליטי המודרני יורד מאותה תגלית.