קונסטנטיוס השני

קונסטנטיוס השני היה קיסר רומי ששלט באימפריה הרומית המזרחית ולבסוף בכל האימפריה במשך 24 שנים. הוא ידוע בעיקר בשל החזקת הגבול הפרסי נגד שאפור השני ובשל תפקידו בכפיית הדוקטרינה הסמי-אריאנית על הכנסייה. הוא כיהן כאוגוסטוס משנת 337 ועד מותו בשנת 361.

קונסטנטיוס השני: השורד של השושלת שלו

כשקונסטנטינוס הגדול מת בשנת 337, המקום המסוכן ביותר באימפריה היה בתוך משפחתו שלו. בתוך חודשים, שניים מאחיו למחצה של הקיסר המנוח ושבעה מאחייניו נהרגו. הסיפור הרשמי האשים חיילים מורדים. אמיאנוס מרקלינוס, ההיסטוריון הטוב ביותר של המאה, האשים את הבן בן העשרים שיצא מהטבח עם החצי המזרחי של העולם הרומי. קונסטנטיוס השני שלט לאחר מכן עשרים וארבע שנים, שרד שני אחים, שני מורדים, בן דוד שהוצא להורג ופלישות חוזרות ונשנות של מלך פרסי, ומת במיטתו מחום בזמן שצעד להילחם בקרוב המשפחה הזכר האחרון שנותר לו.

קיסר בגיל שבע

פלאביוס יוליוס קונסטנטיוס נולד ב-7 באוגוסט 317 בסירמיום שבפנוניה התחתונה, בנם של קונסטנטינוס הגדול ופאוסטה, בתו של הקיסר מקסימיאנוס. ב-8 בנובמבר 324, בגיל שבע, אביו הפך אותו לקיסר. הוא גדל בתוך המנגנון הקיסרי לפני שהיה יכול להבין אותו באופן סביר — ילדות שהולידה את שני התכונות שכל המקורות מסכימים עליהן: חריצות מנהלית וחשדנות כלפי כולם.

337

עם מותו של קונסטנטינוס, קונסטנטיוס ואחיו קונסטנטינוס השני וקונסטנס הפכו לאוגוסטוסים. כמעט מיד, צאצאיו של אביו של קונסטנטינוס מאשתו האחרת, פלאביה מקסימיאנה תאודורה, חוסלו — ביניהם הדודים יוליוס קונסטנטיוס ופלאביוס דלמטיוס ושבעה בני דודים. שני נערים ניצלו: קונסטנטיוס גאלוס ויוליאנוס. שניהם ימונו מאוחר יותר לקיסרים על ידי האיש שכנראה הורה על הריגת משפחתם, ואחד מהם יירש אותו.

בסירמיום האחים ששרדו חילקו את העולם. קונסטנטיוס לקח את המזרח — קונסטנטינופול, תראקיה, אסיה הקטנה, סוריה, מצרים, קירנאיקה — מה שאומר שהוא לקח גם את הגבול הפרסי, המשימה הצבאית הקשה ביותר באימפריה.

שאפור

במשך כמעט כל תקופת שלטונו, מ-337 עד 361, התמודד קונסטנטיוס עם פלישות הסאסאנים של שאפור השני. הוא ניצח בנרסארה ב-337, והרג את הגנרל של שאפור, נרסס. לאחר מכן, המלחמה התייצבה בדפוס המתיש של מלחמת מצור במסופוטמיה סביב ניסיביס, סינגרה ואמידה. בניסיביס הפרסים פרצו את החומה ושאפור לא הצליח לנצל זאת; המצור הוסר.

קונסטנטיוס מעולם לא כבש דבר במזרח והוא לא זכור שם כמפקד גדול. אבל לאורך רבע מאה הוא הדף כל פלישה פרסית גדולה, והגבול שירש היה במידה רבה הגבול שהשאיר. במצב אסטרטגי שלא הציע אפשרות לניצחון מכריע, הוא בחר בהתשה ולא הפסיד.

THE FREE TEST
How high is yours?

Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.

Take the IQ test →

מורסה מאיור

המערב השמיד את עצמו ללא עזרתו. קונסטנטינוס השני מת ב-340 ליד אקוויליה כשנלחם בקונסטנס על טריטוריה; קונסטנס החזיק בשני השלישים המערביים עד שהמורד מגננטיוס הרג אותו בינואר 350.

קונסטנטיוס סירב לקבל את מגננטיוס כעמית ונלחם בו במשך שלוש שנים. קרב מורסה מאיור ב-351 היה ניצחון, והוא מתואר כאחד הקרבות הגדולים והעקובים מדם שנלחמו אי פעם בין שני צבאות רומיים — תיאור שהוא גם כתב אישום, שכן כוח האדם שנשרף שם היה כוח אדם שלא היה זמין נגד פרסים וגרמנים. מגננטיוס הובס לבסוף במונס סלאוקוס ב-353 והתאבד ב-10 באוגוסט. קונסטנטיוס היה הקיסר היחיד.

הוא נלחם גם בגבולות הצפוניים, הביס את האלמאנים ב-354 וגירש את הסרמטים והקוואדים מפנוניה ומסיה התחתונה ב-357 לפני שיצא למתקפת נגד מעבר לדנובה. באפריל ומאי 357 הוא ביקר ברומא, הפעם היחידה שראה את הבירה העתיקה כקיסר.

שני בני הדודים

לשלוט בהכל לבד היה מעבר לכוחו של אדם אחד, אז הוא פנה למשפחה שכמעט השמיד. גאלוס מונה לקיסר המזרח ב-351 ונישא לאחותו של קונסטנטיוס, קונסטנטינה, כפוליסת ביטוח. גאלוס שלט באלימות ושחיתות, זומן למערב ב-354 והוצא להורג בפואטוביו. הפרט ששרד אופייני לחצר: קונסטנטיוס ביטל את צו המוות, והסריס אוסביוס עיכב את הביטול עד שהיה מאוחר מדי.

ב-6 בנובמבר 355 הוא העלה לדרגה את יוליאנוס, קרוב משפחתו הזכר האחרון ששרד, ושלח אותו לגאליה. יוליאנוס הביס את האלמאנים, וב-360, כשקונסטנטיוס דרש את חייליו למלחמה במזרח, הלגיונות הכריזו על יוליאנוס כאוגוסטוס. קונסטנטיוס ניסה לשכנע, ואז צעד. הוא חלה במופסואסטיה בקיליקיה ומת ב-3 בנובמבר 361, בגיל 44 — לאחר שקיבל, לפי המקורות, טבילה מהבישוף הסמי-אריאני אוזואיוס מאנטיוכיה ומינה את יוליאנוס ליורשו החוקי. הוא נקבר בכנסיית השליחים הקדושים בקונסטנטינופול.

הקיסר התאולוג

המדיניות הדתית שלו הייתה החלק המשמעותי ביותר והפחות מוצלח בתקופת שלטונו. הוא מכונה בדרך כלל אריאני, וזה לא מדויק: הוא דגל בסמי-אריאניזם, פשרה בין העמדה האריאנית לבין האמונה הניקאית, וכינס מועצה אחר מועצה בניסיון לכפות אותה על הכנסייה. א.ה.מ. ג'ונס ציין כי "התאולוגים שבעצתם הוא נקט הושמצו בסופו של דבר" ושום מועצה שלו לא הוכרה מעולם כאקומנית — לכן הוא זכור כקיסר שכפה את רצונו על הדוקטרינה במקום כמי ששיקם את האחדות.

נגד הפגאניזם הוא חוקק בחומרה: חוקים משנות ה-350 קבעו עונש מוות על ביצוע או השתתפות בקרבנות ועל עבודת אלילים; מקדשים נסגרו ומזבח הניצחון הוסר מבית הסנאט. עם זאת, הוא שימר את מכללות הכוהנים, הבתולות הווסטליות והבתי ספר הפגאניים, נשאר פונטיפקס מקסימוס, ואף הורה לבחור כוהן לאפריקה. הוא הגביל עסקים והחזקת עבדים של יהודים, אסר על נישואי יהודים-נוצרים, והחרים את רכושם של מתגיירים ליהדות — צעדים שחוקרים קוראים כפרוטקציוניזם כלכלי לא פחות מתאולוגיה.

הוא נישא שלוש פעמים: בת ללא שם של יוליוס קונסטנטיוס; אוסביה מתסלוניקי; ולבסוף ב-361 פאוסטינה, שילדה בת לאחר מותו, קונסטנטיה, שנישאה מאוחר יותר לקיסר גרטיאנוס.

מדוע קונסטנטיוס מכונה גאון

כאן התשובה הכנה חייבת להתחיל בהודאה שהעולם העתיק לא כינה אותו כך. אמיאנוס מרקלינוס, שחי בתקופת שלטונו, תיאר אותו כ"מצפוני אך יהיר וטיפש... טרף קל לחנפנים. הוא היה ביישן וחשדן". זה קרוב להיפך מטענה לגאונות, וזה מגיע מהמקור הסמכותי ביותר הזמין.

מה שניתן לטעון הוא כישרון להישרדות פוליטית והתמדה מנהלית הגובלת במוזרות. הוא החזיק בעמדה החשופה ביותר באימפריה במשך עשרים וארבע שנים, נלחם בפרסים במזרח, בגרמנים על הדנובה וברומאים באמצע, ומת בלתי מנוצח בשדה הקרב. הוא הבין, כפי שמעט קיסרים הבינו, שהבעיה האמיתית שלו הייתה מבנית — שאדם אחד לא יכול לפקד באופן אישי על שלושה גבולות — והוא ניסה שוב ושוב לפתור זאת באמצעות האצלה, אפילו למשפחה שהייתה לו סיבה לחשוש ממנה. הערכתו של אאוטרופיוס חמה יותר מזו של אמיאנוס: "אדם בעל מזג רגוע להפליא, טוב לב, בוטח יותר מדי בחבריו ובחצרניו... עדין" אלא כשחשד באיום על שלטונו, עם מזל "ראוי לשבח במלחמות אזרחים יותר מאשר במלחמות זרות". הנומיסמטיקאים המודרניים קנט והירמר מציינים כי הוא "סבל מידיהם של מחברים לא אוהדים" וכי רוב בני דורו "נראים למעשה כמי שהחזיקו אותו בהערכה רבה, והוא בהחלט עורר נאמנות".

טיעון הנגד כבד. הפרויקט הדוקטרינרי שלו נכשל לחלוטין והשאיר את הכנסייה מפולגת יותר. מורסה מאיור צרכה צבאות רומיים שהגבולות היו זקוקים להם. הוא הוציא להורג בן דוד בתאונה ביורוקרטית של החצר שלו ודחף את השני למרד. ודימאיו ופרייקס צודקים בוודאי ש"קונסטנטיוס קשה להיסטוריון המודרני להבנה מלאה הן בשל מעשיו והן בשל האינטרסים של מחברי המקורות הראשוניים לתקופת שלטונו". הוא מתואר טוב יותר כאימתני מאשר כמבריק.

מורשת

הוא הקיסר שבין שניים מעניינים יותר — אביו, שהפך את האימפריה לנוצרית, ובן דודו יוליאנוס, שניסה להפוך אותה ללא-נוצרית ונכשל. אבל המדינה שיוליאנוס ירש הייתה שלמה, בעלת כושר פירעון ומוגנת, מה שלא היה בלתי נמנע, והחצי המזרחי שקונסטנטיוס בילה את חייו בשמירה על אחדותו ישרוד את החצי המערבי באלף שנים. המעשה האחרון שלו שתועד היה למנות ליורשו את האיש שצעד להפיל אותו, מה שעשוי להיות ההחלטה ההגיונית ביותר של המאה הרביעית.

ביוגרפיות נוספות

Constantin von EconomoConstantin von MonakowConstantine DafermosConstantine HeringConstantine I of GreeceConstantinos DaskalakisConstanze MozartConsuelo de Saint ExupéryConsuelo González RamosConway Berners-LeeCoolioCooper Lutkenhaus

כל הביוגרפיות A–Z · דף הבית