קונסטנטין ברונר: הפילוסוף ששינה את שמו פעמיים

בשנת 1895, מבקר ספרות גרמני בשם ליאו ורטהיימר (Leo Wertheimer) עמד מול פסלי ה"גורלות" הבלויים של הפרתנון במוזיאון הבריטי וחווה את מה שתיאר מאוחר יותר כהתגבשות מיסטית של מערכת פילוסופית שלמה. הוא יצא משם, נטש את העיתונאות הספרותית, עבר לברלין והקדיש את שארית חייו לפיתוח מה שראה – תחת שם חדש, קונסטנטין ברונר (Constantin Brunner), שאותו הפך בסופו של דבר לשמו החוקי. עשורים לאחר מכן, יהודי מנוחין (Yehudi Menuhin) יכנה אותו מורה רוחני ואנדרה ברטון (André Breton) יתמוך בו; הנאצים ישרפו את ספריו וירצחו את אשתו ואת בתו החורגת.

ממשפחה רבנית לפילוסופיה חילונית

ברונר נולד בשם אריה יהודה ורטהיימר, המכונה ליאו, ב-27 באוגוסט 1862, באלטונה שליד המבורג, למשפחה יהודית בולטת ששורשיה באזור נמשכו דורות רבים — סבו, עקיבא ורטהיימר, כיהן כרב הראשי של אלטונה ושלזוויג-הולשטיין. הוא גדל ביהדות אורתודוקסית ולמד בסמינר למורים יהודים בקלן, לפני שנטש את האורתודוקסיה הדתית בסביבות גיל עשרים ופנה לחקר דתות השוואתי. מ-1884 עד 1890 למד פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטאות ברלין ופרייבורג אצל חוקרים בהם אלויס ריהל (Alois Riehl), אדוארד צלר (Eduard Zeller) ופאול דויסן (Paul Deussen). בתחילה נמשך לקאנט (Kant), לאחר מכן להגל (Hegel), ולבסוף התמקד בברוך שפינוזה — כשהוא מעריץ מעל הכל את יכולתו של שפינוזה לשלב חוכמה פילוסופית ישירות בתוך קיום חי ומעשי, במקום להותירה מופשטת.

ממבקר לנזיר ומנזיר לפילוסוף

ברונר עבד החל מ-1891 ככותב עצמאי ומבקר ספרות, ניהל סוכנות ספרותית וערך יחד עם ליאו ברג (Leo Berg) ואוטו ארנסט (Otto Ernst) את כתב העת Der Zuschauer בין השנים 1893 ל-1895. בתקופה זו אימץ את שם העט קונסטנטין ברונר, שם שהפך מאוחר יותר לרשמי. המפגש ב-1895 עם פסלי הפרתנון בלונדון סימן נקודת מפנה חדה: הוא ויתר לחלוטין על עבודה ספרותית, עבר לברלין והקדיש את עצמו מאותה נקודה ואילך לבניית המערכת הפילוסופית שהחוויה ההיא, לדבריו, גילתה לו.

שלוש פקולטות הנפש

החיבור הפילוסופי המרכזי של ברונר, Die Lehre von den Geistigen und vom Volk ("תורת הרוחניים והעם", 1908), ארגן את חיי הנפש האנושיים לשלושה מצבים: תבונה מעשית, המכוונת לפעילות יומיומית והישרדות; מחשבה רוחנית או אינטלקטואלית, השואפת למהות מוחלטת ומהווה תובנה פילוסופית אמיתית; ומה שכינה אמונה טפלה — סוג של פסאודו-הגות המעוותת את הפקולטה הרוחנית האמיתית לכדי דוגמה, לאומנות או מיסטיקה בתחפושת של אמת נעלה. הוא הציב את שפינוזה וקאנט כקצוות מנוגדים המארגנים את כל ההיסטוריה הדיאלקטית של האידיאליזם הזה, וזקף לזכותו של שפינוזה את שחרור המחשבה המערבית מאמונה בסיבתיות נסית וביסוסה במקום זאת על סיבתיות טבעית ואוניברסלית. ממבנה זה פיתח ברונר את מה שכינה "פסיכולוגיה ללא נפש" ו"פנאומטולוגיה" — תיאור של תודעה שסבר כי היא משתרעת, בצורה כלשהי, על פני כל הקיום ולא רק על מוחות אנושיים בודדים.

גאונות, ישו והאליטה הרוחנית

ברונר הרחיב מסגרת זו לתיאוריה על מי שמשיג בפועל את מצב המחשבה הרוחני ומי שרק שואל את סממניו. ספרו מ-1921 Unser Christus oder das Wesen des Genies ("ישו שלנו או מהות הגאונות") טען לקשר ישיר בין גאונות לרוחניות, והציג את ישו לא כמייסד דת חדשה אלא כנביא מיסטי שגילם את הרוח האותנטית של היהדות — עמדה שאפשרה לברונר לתבוע את ישו עבור השושלת הרוחנית היהודית במקום לוותר עליו לנצרות. מאוחר יותר, ב-Materialismus und Idealismus (1928), הוא הדגיש את אותה הבחנה בין תופעות חומריות גרידא לבין האידיאלים הבלתי נגישים רעיונית העומדים בבסיסן, תוך שהוא מסתמך במפורש על תורת האידיאות של אפלטון לצד המטאפיזיקה של שפינוזה. לאורך כל כתביו עברה האמונה שלו — שנוסחה באריכות ב-Der Judenhaß und die Juden, שהושלם ב-1914 ופורסם ב-1918 — כי טענות לעליונות גזעית ולאומית, בין אם נאצית או ציונית, הן צורות של אותה אמונה טפלה אגואיסטית שתורת שלוש הפקולטות שלו נועדה לאבחן. הוא סבר שהיהדות כדוקטרינה רוחנית היא, כשהיא מובנת כראוי, ההפך מדת ואף מחאה נגדה, והוא הבחין בחדות בין מה שראה כיהדות נבואית אותנטית לבין מסורת רבנית מאוחרת שראה בה סטייה ממנה. הוא נותר אנטי-ציוני ברוב חייו, ושקל מחדש עמדה זו רק כאשר האסון של אירופה קרב לקראת הסוף.

מעגל של קוראים מסורים

ברונר חי בבדידות — בברלין מ-1895 עד 1913 ומ-1930 עד 1933, ובפוטסדאם מ-1913 עד 1930 — וסירב להופיע בציבור גם לאחר שחסידיו ייסדו את אגודת קונסטנטין ברונר ב-1925. למרות הסתגרות זו, או אולי בגללה, הוא משך מעגל אינטנסיבי של מכותבים ומעריצים, בהם ולטר רתנאו (Walther Rathenau) (שר החוץ הגרמני, שהפך לידיד אישי), גוסטב לנדאואר (Gustav Landauer), מקס נורדאו (Max Nordau) ולו אנדראס-סלומה (Lou Andreas-Salomé). מרטין בובר (Martin Buber) ביקר אותו, אך על פי רוב הדיווחים, פירש לא נכון את המושג של ברונר על "אליטה רוחנית" כאלטיזם אריסטוקרטי פשוט ולא כהבחנה אפיסטמית שאליה התכוון ברונר. אלברט איינשטיין (Albert Einstein) קרא את עבודתו של ברונר ודחה אותה, במיוחד את התנגדותה לקאנט. המשמעותית ביותר עבור המוניטין המאוחר של ברונר הייתה הקמתו של פרידריך קטנר (Friedrich Kettner) את ה"סמינרים האתיים" שבנויים סביב תורתו של ברונר בצ'רנוביץ בתחילת שנות ה-20, שמשכו חברים בהם המשוררת רוזה אאוסלנדר (Rose Ausländer) ולוטאר ביקל (Lothar Bickel), שאותו בחר ברונר כתלמיד שינהל את מורשתו הפילוסופית לאחר מותו.

גלות ומוות

נאלץ לעזוב את גרמניה באביב 1933 בשל מוצאו היהודי והצהרותיו האנטי-פשיסטיות הגלויות, ברונר בילה את שנותיו האחרונות בהאג, תחת טיפולה של מגדלנה קאש (Magdalena Kasch), והשלים חיבור לא גמור, Unser Charakter oder Ich bin der Richtige!, שפורסם לאחר מותו ב-1939. הוא מת בהאג ב-27 באוגוסט 1937 — יום הולדתו ה-75. אשתו לאוני ובתה החורגת לוטה, שיומניהן משנים 1903 עד 1932 שמרו תיעוד מפורט של מחשבותיו ושיחותיו, נרצחו מאוחר יותר במחנות ריכוז נאציים.

מדוע קונסטנטין נקרא גאון

הפילוסופיה של ברונר עצמו הפכה את הגאונות לקטגוריה מרכזית — הוא הקדיש ספר שלם להגדרת מהותה — מה שהופך את השאלה אם התווית מתאימה לו לממוקדת במיוחד. טענתו נשענת על כך שבנה, בעיקר לבדו וללא מינוי אוניברסיטאי כלשהו, מערכת מקורית שלמה המבחינה בין תובנה רוחנית לבין אמונה טפלה ועוקבת אחר הבחנה זו לאורך כל ההיסטוריה הדתית והפוליטית המערבית, מערכת משכנעת מספיק שווירטואוז כמו יהודי מנוחין כינה אותו מורה רוחני לכל חייו ושירת בחבר המנהלים של המכון ששמר את כתביו, ושגם אנדרה ברטון תמך בעבודתו באופן עצמאי. טיעון הנגד הכן ברור באותה מידה: איינשטיין, אחד הבודדים מבני זמנו שהיו מצוידים לשפוט את הפילוסופיה הטכנית, קרא את ברונר ודחה אותה; מרטין בובר, מפרש רציני של המחשבה היהודית, נראה כמי שפשוט לא הבין את ההבחנה המרכזית של ברונר; והתחייה שלאחר המלחמה של העניין בעבודתו נותרה מצומצמת, מרוכזת בעיקר בקרב חוקרים המזוהים עם מכונים בהולנד, בישראל ובצרפת ולא בפילוסופיה אקדמית מרכזית.

מורשת

תלמידתו של ברונר, מגדלנה קאש, הבריחה את כתבי היד שלו מעבר לשריפות הספרים הנאציות שכילו את המהדורות המודפסות שלו, וייסדה את המכון הבינלאומי של קונסטנטין ברונר (Internationaal Constantin Brunner Instituut) בהאג ב-1948, שנרשם רשמית כקרן ב-1950; קרן ברונר מקבילה קידמה את עבודתו בהמבורג מאז 1957. שמו שורד כיום בעיקר דרך אותם אפוטרופוסים מוסדיים ודרך קוראים כמו מנוחין שמצאו בתורת שלוש הפקולטות שלו תשובה רצינית לשאלה מה הופך תובנה רוחנית ויצירתית לשונה מהאמונה הטפלה שניתן לטעות בינה לבינה.