קונרד בלק: ברון עיתונות, מורשע, היסטוריון
במאי 2005 מצלמת אבטחה במטה הוללינגר אינטרנשיונל (Hollinger International) בטורונטו תיעדה חבר בבית הלורדים הבריטי מוציא שלוש-עשרה קופסאות מסמכים ממשרדו האישי, בניגוד לצו בית משפט. התיעוד גרם נזק רב יותר מכל ראיה חשבונאית, שכן הוא היה מובן לכל אדם. קונרד בלק יורשע בסופו של דבר במעשה זה ובשלושה סעיפי הונאה בדואר, ירצה את עונשו ויזכה לחנינה מנשיא אמריקאי שאת הביוגרפיה שלו כתב. מעטים הקריירות במחצית המאה האחרונה שדוחסות כל כך הרבה הישגים וכל כך הרבה הרס עצמי.
מונטריאול וגירוש מוקדם
קונרד מופאט בלק (Conrad Moffat Black) נולד במונטריאול ב-25 באוגוסט 1944 אל תוך כסף וקרבה למוקדי כוח: אביו ניהל את קנדיאן ברואריז (Canadian Breweries Ltd) והחזיק בתפקיד ביטחוני ממשלתי במהלך המלחמה. בשנת 1958 גורש הנער מקולג' אפר קנדה (Upper Canada College), לכאורה בגין מכירת בחינות גנובות — פרשה שביוגרפים מעולם לא הניחו לה, ושניתן לקרוא אותה כהתנהגות מתבגרים מוגזמת בראייה לאחור או כנקודת הנתונים הראשונה בסדרה ארוכה, תלוי בפרשנות ליתר סיפור חייו.
ההשכלה שקיבל לאחר מכן הייתה רצינית ורחבה באופן יוצא דופן. הוא השלים תואר ראשון בהיסטוריה ובמדע המדינה בקרלטון (Carleton) ב-1965, תואר במשפטים באוניברסיטת לאוול (Université Laval) ב-1970 ותואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת מקגיל (McGill) ב-1973. התזה הפכה לביוגרפיה של ראש ממשלת קוויבק מוריס דופלסי (Maurice Duplessis), שפורסמה ב-1977 ונחשבה זמן רב לעבודה המכרעת בנושא. לפני שהיה ברון עיתונות, הוא היה, באופן מוכח, היסטוריון.
בניית האימפריה
הוא נכנס לתחום העיתונות בסוף שנות ה-60, התחיל בקטן והתרחב. באמצעות תאגיד ראוולסטון (Ravelston Corporation) ולאחר מכן הוללינגר אינטרנשיונל, הוא הקים עד אמצע שנות ה-90 את קבוצת העיתונות השלישית בגודלה בעולם, ששלטה בקירוב ל-250 כותרים. הפרסים היו ה-דיילי טלגרף (Daily Telegraph) הלונדוני, ה-שיקגו סאן-טיימס (Chicago Sun-Times) וה-ג'רוזלם פוסט (Jerusalem Post). ב-1997 הוא השיק את ה-נשיונל פוסט (National Post), עיתון בפורמט ברודשיט לאומי חדש שנבנה כדי לשבור את אחיזתו של ה-גלוב אנד מייל (Globe and Mail) בדעת הקהל הקנדית, והוא הצליח לשנות את העיתונות במדינה.
הסגנון לאורך כל הדרך היה לוחמני. בדרך, ב-1984, הוא משך 56 מיליון דולר מקרן הפנסיה של דומיניון (Dominion) ללא אישור, ובית משפט הורה לו להחזירם — אזהרה, בדיעבד, על הגמישות בתפיסתו לגבי הכסף של מי שייך למי.
קרוסהארבור
בריטניה הציעה לו תואר אצולה בסוף שנות ה-90. ראש ממשלת קנדה ז'אן כרטיאן (Jean Chrétien) חסם זאת תחת החלטת ניקל (Nickle Resolution), האוסרת על קנדים לשאת בתארים זרים. תגובתו של בלק הייתה לוותר על אזרחותו הקנדית ב-1999 כדי לקבל את התואר, ובשנת 2001 הוענק לו התואר לורד בלק מקרוסהארבור (Lord Black of Crossharbour). הוא מונה למסדר קנדה (Order of Canada) ב-1990; התואר נלקח ממנו ב-2014 בעקבות הרשעתו. העסקה — מדינה תמורת תואר — היא ההחלטה המלמדת ביותר בחייו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הנפילה
החל משנת 2003, חקירות בהוללינגר טענו כי בלק ועמיתיו משכו מיליוני דולרים בעמלות לא מאושרות מהחברה. האישום הספציפי שהגיע למשפט נגע ל-6.1 מיליון דולר שנלקחו מבעלי המניות של הוללינגר אינטרנשיונל באמצעות דמי ניהול ותשלומים למניעת תחרות. ב-2007 חבר מושבעים בשיקגו הרשיע אותו בשלושה סעיפים של הונאה בדואר ובסעיף אחד של שיבוש הליכי משפט, והוא נידון לשש שנים וחצי מאסר.
החוק, במדויק
מה שקרה לאחר מכן ראוי לציון מדויק, כיוון שהוא מעוות דרך קבע לשני הכיוונים. בשנת 2010 צמצם בית המשפט העליון של ארה"ב את חוק הונאת ה-"שירותים הוגנים" (honest services), ובהחזרה לערכאה נמוכה יותר, הסבב השביעי (Seventh Circuit), בחוות דעת של השופט ריצ'רד פוזנר (Richard Posner), ביטל שתיים מהרשעות ההונאה של בלק — אלו הנוגעות להסדר אי-התחרות של APC, בשווי 5.5 מיליון דולר — בנימוק שהחוק דורש הוכחת שוחד או עמלות סמויות, ואיש מהם לא הוכח.
שתי הרשעות נותרו על כנן. האחת הייתה הרשעת ההונאה הכרוכה בהסכמי אי-התחרות של פורום (Forum) ופקסטון (Paxton), בשווי 600,000 דולר. השנייה הייתה הרשעת שיבוש הליכי משפט, בשל שלוש-עשרה הקופסאות. עונשו נקצב מחדש, הוא ריצה כשלושים ושניים חודשים בכלא פדרלי בפלורידה, שוחרר וגורש לקנדה באביב 2012.
בשנת 2019 העניק לו דונלד טראמפ (Donald J. Trump) חנינה מלאה. בהצהרת הבית הלבן שובחו "תרומותיו העצומות של בלק לעסקים, כמו גם למחשבה הפוליטית וההיסטורית" וצוינה תמיכתם של דמויות שונות כגון הנרי קיסינג'ר (Henry Kissinger), אלטון ג'ון (Elton John) וראש לימבו (Rush Limbaugh). בלק פרסם את הספר דונלד ג'יי טראמפ: נשיא כמו אף אחד אחר (Donald J. Trump: A President Like No Other) בשנה הקודמת. הוא מכנה בעקביות את כל התביעה "שטויות" ומתאר אותה כסיוט שנמשך שש-עשרה שנים.
ההיסטוריון
הספרים אינם תחביב. הספר על דופלסי הוא סטנדרטי. פרנקלין דלאנו רוזוולט: אלוף החופש (Franklin Delano Roosevelt: Champion of Freedom) משנת 2003 משתרע על כ-1,280 עמודים והתקבל ברצינות: מבקר אחד כינה אותו הביוגרפיה "המשעשעת ביותר" של רוזוולט שנכתבה עד כה, עם "שילוב של קלילות וטיעון היסטורי ייחודי", ושפט את התיקונים ככאלה "המבוססים היטב על קריאתו האישית במסמכים" ולכן "מאוזנים והוגנים" אל מול ספרות פוליטית. אותו מבקר גלוי לגבי הפגמים — הספר "נראה לעיתים ארוך מדי וקצר מדי בו זמנית, מתחיל בקצב נינוח ומסתיים בחיפזון", ובלק "פחות משכנע" בנושאי כלכלת הניו דיל, שם הוא אינו מגן על ליברליזם סטטיסטי או על שווקים חופשיים ונראה כ"סוג של ציניקן מקיאוולי". על הניצחונות הפוליטיים של רוזוולט בתחילת שנות ה-30, עם זאת, פסק הדין חד משמעי: "ניתוח פוליטי מופלא, הטוב ביותר שסופק אי פעם על חלק זה בקריירה של רוזוולט". מאז הוא כתב על ניקסון, על טראמפ ועל קנדה, וממשיך לכתוב טורים.
מדוע קונרד מכונה גאון
הטענה הניתנת להגנה היא שילוב נדיר: אדם שהקים את אחת מקבוצות העיתונות הגדולות בעולם, ובאותם חיים, כתב היסטוריה טובה מספיק כדי להילקח ברצינות על ידי היסטוריונים מקצועיים. כמעט אף אחד לא עושה את שניהם. היכולת הבסיסית היא זיכרון רב-עוצמה הרתום לסגנון כתיבה ויכוחני בעל עוצמה אמיתית — מהדהד, לטיני, לעיתים אבסורדי, לעולם לא שאול. הביקורת על הספר על רוזוולט מזהה את המקור האמיתי ליתרון שלו כביוגרף: כ"קנדי, בריטי מושתל, והתגלמות של אמביציה אגואיסטית", הוא הבין אמביציה מבפנים ויכול היה לכתוב על אדם בעל שאיפות עילאיות ללא מורא או מוסרנות.
מקרה הנגד אינו דקורטיבי. הוא הורשע על ידי חבר מושבעים בהונאה ובשיבוש הליכי משפט, ושתיים מהרשעות אלו שרדו כל ערעור ועמדו על תילן ביום שבו זכה לחנינה. חנינה היא חסד של הרשות המבצעת, לא קביעה של חפות, וזו הגיעה מנשיא שביוגרפיה מחמיאה שלו פורסמה על ידי בלק שנה קודם לכן — עובדה שאף דיווח ישר לא יכול להתעלם ממנה. גם 2007 לא הייתה מעידה בודדת: משיכת הפנסיה ב-1984, ופרשת בית הספר אם קרתה כפי שדווחה, מתארות קושי חוזר ונשנה עם הגבול שבין האינטרסים שלו לרכושם של אנשים אחרים. הפרוזה שלו נוטה להצדקה עצמית, והמבקר שהעריץ את ספרו על רוזוולט ציין כי המניעים של בלק כללו ליטוש המוניטין האישי שלו.
הסיכום ההוגן הוא שההישגים וההרשעות הם שניהם אמיתיים, וכי כינויו כגאון דורש פירוט לאיזו יכולת הכוונה. זו של ההיסטוריון היא הטענה החזקה ביותר.
מורשת
אימפריית העיתונים נעלמה. מה שנותר הוא ה-נשיונל פוסט, שעיצב מחדש את העיתונות הקנדית ועדיין מתפרסם, ומדף של ספרים משמעותיים — על דופלסי, על רוזוולט — שישרדו את ההתדיינות המשפטית לחלוטין. לצידם יושבת המורשת האחרת: מקרה בוחן למה קורה כאשר בעל מניות שליט מתחיל להתייחס לחברה ציבורית כאל נחלה פרטית. שניהם שלו, והוא מערער רק על אחד.