כריסטיאן לוס לאנגה (Christian Lous Lange): הביורוקרט של השלום
מרבית האנשים שזכו בפרסי נובל לשלום המוקדמים היו נואמים, מדינאים או פעילים. כריסטיאן לוס לאנגה היה איש מנהל. במשך עשרים וארבע שנים הוא ניהל את המזכירות של האיגוד הבין-פרלמנטרי, ארגון שנבנה על ההנחה הלא-אופנתית שאם המחוקקים הנבחרים של מדינות שונות ייפגשו בקביעות וידברו, יהיה קשה יותר לפתוח במלחמה. הוא שמר על הארגון פעיל לאורך מלחמת העולם הראשונה, העביר אותו לאחר מכן ברחבי היבשת, וטען בשלושה כרכים של מחקר שהאינטרנציונליזם אינו חלום אלא תהליך היסטורי מתועד. בשנת 1921 העניקה לו הוועדה, שבעבר שימש כמזכירה, את פרס נובל לשלום.
סטאוונגר ומורשת המשפחה
לאנגה נולד ב-17 בספטמבר 1869 בסטאוונגר, השוכנת בחוף הדרום-מערבי של נורווגיה. אביו היה מהנדס צבאי; סבו היה ההיסטוריון כריסטיאן סי. א. לאנגה (Christian C. A. Lange), והאינסטינקט ההיסטוריוני — האמונה שהסדרים נוכחיים מובנים בצורה הטובה ביותר כתוצר של תהליכים ארוכים — עבר בירושה במלואו.
הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון בשנת 1887 והמשיך לאוניברסיטת אוסלו, שם למד היסטוריה, אנגלית וצרפתית, וקיבל תואר "קאנד פילול" (cand. philol.) בשנת 1893. לאחר מכן הוענק לו תואר דוקטור מאותה אוניברסיטה. הכשרתו הייתה של חוקר ובלשן, לא של דיפלומט, מה שהתברר כהכנה המדויקת ביותר לקריירה שהוקדשה לניסוח מסמכים שהיו צריכים לשרוד תרגום לשפות רבות ובחינה מדוקדקת של פרלמנטים שונים.
האיגוד הבין-פרלמנטרי
כניסתו לתנועת השלום הייתה כמעט מנהלתית. בשנת 1899 הוא מונה למזכיר הוועדה שארגנה את ועידת האיגוד הבין-פרלמנטרי באוסלו. האיגוד היה אז התאחדות רופפת של מחוקקים ממדינות שונות שהתכנסו כדי לקדם בוררות ויישוב סכסוכים בדרכי שלום — רעיון שנראה בשנות ה-90 של המאה ה-19 אקסצנטרי ועד שנת 1914 נראה טרגי.
בשנה שלאחר מכן, ב-1900, מונה לאנגה למזכיר ועדת נובל של הפרלמנט הנורווגי, הגוף הבוחר את חתן פרס נובל לשלום. הוא החזיק בתפקיד זה במשך תשע שנים, כשהוא יושב במרכז האדמיניסטרטיבי של ההכרה היוקרתית ביותר בעולם לעבודת שלום, בעוד תנועת השלום עצמה צברה תאוצה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בשנת 1909 הוא ויתר על תפקידו בוועדת נובל לטובת המשרה שתגדיר אותו: מזכיר כללי של האיגוד הבין-פרלמנטרי. הוא החזיק בתפקיד עד 1933 — כמעט רבע מאה שכללה מלחמת עולם, התמוטטות של ארבע אימפריות, והיווצרות ודעיכה של הניסיון הרציני הראשון לביטחון קולקטיבי.
החזקת הקו לאורך הקטסטרופה
מלחמת העולם הראשונה הייתה, עבור תנועת השלום הבינלאומית, הפרכה מקיפה. פרלמנטרים שלחצו ידיים בוועידות האיגוד הצביעו בעד תקציבי מלחמה זה נגד זה; מנגנון הבוררות הוכח כחסר ערך מול לוחות זמנים של גיוס. תגובתו של לאנגה לא הייתה ייאוש וגם לא נסיגה. הוא שמר על תפקוד האיגוד, וכשהסתיימה המלחמה פיקח על העברתו מבריסל לז'נבה — מהלך בעל משקל סמלי אמיתי, המציב את גוף הפרלמנטרים בעיר שהפכה לבירת הסדר הבינלאומי החדש.
הוא פעל במקביל דרך הארגון המרכזי לשלום בר-קיימא (Central Organisation for a Durable Peace) ודרך פעילויות קרן קרנגי (Carnegie Endowment), ומייסוד חבר הלאומים ועד 1938 כיהן כנציג נורווגיה בו. הוא היה אפוא נוכח, בתפקיד רשמי, גם ביצירת חבר הלאומים וגם בהידרדרותו לכיוון חוסר רלוונטיות בסוף שנות ה-30.
כתיבת האינטרנציונליזם לתוך ההיסטוריה
בשנת 1919 פרסם לאנגה את הכרך הראשון של "Histoire de l'internationalisme" (תולדות האינטרנציונליזם) — היסטוריה של הרעיון הבינלאומי עצמו, העוקבת אחר הצטברות ארוכה של אמנות, מוסכמות, הסכמי בוררות ומוסדות חוצי-גבולות שדרכם קשרו המדינות את עצמן בהדרגה. נאמר כי העבודה תרמה להכנה האידיאולוגית של חבר הלאומים. הטיעון של הספר היה הטיעון ההיסטורי שירש: האינטרנציונליזם אינו הצעה הממתינה לאימוץ אלא התפתחות שכבר הייתה בעיצומה במשך מאות שנים, ומשימתם של מדינאים הייתה להכיר בה ולהאיץ אותה במקום להמציא אותה.
הפרס
בשנת 1921 חלק לאנגה את פרס נובל לשלום עם המדינאי השוודי יאלמאר ברנטינג (Hjalmar Branting). זה היה פרס לשני סקנדינבים ברגע שבו הדמוקרטיות הצפוניות הקטנות הפעילו השפעה בז'נבה הרבה מעבר לכוחן — ובמקרה של לאנגה, פרס לאדם שבילה שני עשורים בביצוע העבודה הלא-זוהרת של שמירה על זרימת הניירת של מוסד בינלאומי.
מוות, ומה שבא אחריו
לאנגה מת ב-11 בדצמבר 1938, בגיל שישים ותשע — יום אחד לאחר יום השנה השבעה-עשר לקבלתו את פרס נובל. הוא לא חי לראות את הקריסה השנייה של הסדר שעבורו עבד.
הוא הותיר אחריו שלושה בנים: קארל ויגו מנת'יי לאנגה (Carl Viggo Manthey Lange), האלברד לאנגה (Halvard Lange) וכריסטיאן אוגוסט מנת'יי לאנגה (Christian August Manthey Lange). בתו תורה (Thora) הפכה למורה להיסטוריה ולשפות. במהלך הכיבוש הנאצי של נורווגיה היא נכלאה במחנה הריכוז גריני (Grini) בספטמבר 1943 ומתה בדצמבר באותה שנה בבית החולים אולבאל (Ullevål) — הערת שוליים אחרונה ומרה לחיים שהוקדשו לטיעון כי ניתן לשכנע מדינות לעצור.