כריס פיין: הקפטן המסויג של הוליווד שוברת הקופות
ב-2009 הוא דחה עיבוד לג'אז לבן של ג'יימס אלרוי (James Ellroy) כדי לקחת כיסא שהוליווד הותירה ריק במשך ארבעה עשורים: כיסא הפיקוד של ה-USS אנטרפרייז. ההימור השתלם. סטארטרק של ג'יי ג'יי אברהמס היה הצלחה ביקורתית ומסחרית, והוא הפך בוגר אנגלית מברקלי בן 28 לאחד השחקנים הראשיים המוכרים ביותר בדורו. מה שפיין עשה עם חמש-עשרה השנים שאחרי הוא הסיפור המעניין יותר, כי רובו הושקע בניסיון להיות משהו אחר מאשר נכס של זיכיון.
ירושה בצבעי גריז
כריסטופר וייטלאו פיין נולד בלוס אנג'לס ב-26 באוגוסט 1980 לתוך מה שבריטניקה מתארת בצורה שטוחה כמשפחה של שחקנים. אביו, רוברט פיין, בילה שנים כסמל ג'וזף גטראר בCHiPs. אמו, גווין גילפורד, שיחקה לפני שעברה הסבה לפסיכותרפיסטית. סבתו מצד אמו, אן גווין, הייתה שחקנית הוליוודית מתקופת האולפנים; סבו מצד אמו, מקס מ. גילפורד, היה עורך דין ששימש כנשיא לשכת עורכי הדין של הוליווד. אחותו קתרין משחקת גם היא. פיין גדל כשהוא לומד בבית הספר אוקווד בעמק סן פרננדו, שאותו אפיין כבית ספר ליברלי יהודי בעמק, והוא ירש מקצוע כפי שאנג'לנוס אחרים יורשים בריכת שחייה.
הוא לא תפס את זה מיד. פיין הלך לאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, בילה שנת חילופין באוניברסיטת לידס, וסיים ב-2002 עם תואר ראשון באנגלית; חטיבת האמנויות ומדעי הרוח של ברקלי עדיין מציגה אותו בדפי הבוגרים שלה ככריס פיין, אנגלית '02. הוא עבד דרך מחלקת התיאטרון של ברקלי, הופיע בקריל צ'רצ'יל בתיאטרון התת-קרקעי של לה ואל ובטרגדיה יוונית ושייקספיר באולם זלרבך, ואז התמחה בפסטיבל התיאטרון של ויליאמסטאון.
ההתמחות הארוכה
הקרדיט המקצועי הראשון שלו הגיע ב-2003, פרק של ER, ואחריו הסניגור וCSI: מיאמי. ב-2004 הוא שיחק את ניקולס דברו מול אן האת'וויי ביומני הנסיכה 2, סוג החלק שמבסס פנים מבלי לבסס שחקן. קומדיה רומנטית באה בעקבותיה — רק מזל עם לינדזי לוהן ב-2006, ואז דייטים עיוורים ולחסל את האס. הוא המשיך לעבוד על הבמה במקביל, לקח את המחזה ליחיד האתאיסט במרכז הבמה בניו יורק בסוף 2006 ומשך תשומת לב חזקה בהפקה בלוס אנג'לס של חזיר שמן של ניל לביוט ב-2007. ב-2008 הוא שיחק את יצרן היין מעמק נאפה בו בארט בבקבוק הלם. שום דבר מזה לא הפך אותו לכוכב. ואז אברהמס התקשר.
הכיסא
כניסה לנעליו של ג'יימס ט. קירק פירושה היה התחזות לא לדמות אלא לחפץ תרבותי, והפתרון של פיין היה להתעלם מוויליאם שאטנר לחלוטין ולשחק פזיזות כסימפטום ולא כסגנון. הוא חזר להאויב בתוך: סטארטרק ב-2013 וסטארטרק: אל האינסוף ב-2016. משא ומתן על חוזה לסרט רביעי קרס באוגוסט 2018, תזכורת לכמה מעט מינוף אפילו מוביל זיכיון מחזיק.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סביב האנטרפרייז הוא הרכיב קריירה של עבודה באולפנים עם טווח יוצא דופן: בלתי נשלט מול דנזל וושינגטון ב-2010; קולו של ג'ק פרוסט בשומרי האגדות; זאת מלחמה ואנשים כמונו; ג'ק ראיין: גיוס הצללים ב-2014, שבו הפך לשחקן הרביעי שמשחק את האנליסט של טום קלנסי; הנסיך של סינדרלה באל תוך היער של רוב מרשל באותה שנה; קוקסיין משמר החופים ברני וובר בשעות האחרונות; סטיב טרבור מול גל גדות בוונדר וומן ב-2017 ושוב בוונדר וומן 1984; ד"ר אלכסנדר מארי בקמט בזמן; רוברט דה ברוס במלך מחוץ לחוק של נטפליקס; ותפקיד קולי כפיטר פארקר בספיידרמן: ממד העכביש, כולם ב-2018.
השחקן מאחורי שובר הקופות
ההופעה ששינתה את דעת הביקורת הייתה באש ובמים ב-2016, סרט שוד הבנקים של דייוויד מקנזי במערב טקסס, שבו פיין שיחק את האח הווארד המבוגר עם היופי משויף החוצה. קלייטון דייוויס מוראייטי כתב שהוא הראה את הטווח המאופק שלו כשחקן ראשי. ההערכה של בריטניקה היא שפיין מיומן במיוחד בתיאור דמויות אינטליגנטיות ועייפות מהעולם, וזהו תיאור מדויק של מה שהוא עושה כשבמאי מבקש פחות.
הוא גם היה רוכש בשקט שליטה. הוא זכה בפרס חוג מבקרי הדרמה של לוס אנג'לס על הופעתו הראשית בסגן מאינישמור ב-2010, הרוויח מועמדות לפרס אמי ב-2016 על עבודה קולית בסופר-מנשן, ועבר להפקה בסדרת ה-TNT אני הלילה ב-2019 ובסרטים הקבלן וכל הסכינים הישנות ב-2022, אותה שנה שבה הופיע באל תדאגי יקירתי של אוליביה ויילד. ב-2023 הוא הוביל את מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים, שזכה במבקרים והפסיד כסף.
בימוי, ומה שזה עלה
פולמן (Poolman), קומדיית הנואר שלו והופעת הבכורה שלו כבמאי, הוקרנה בבכורה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו ב-2022 עם אנט בנינג, דני דה ויטו ואריאנה דבוז בקאסט ופטי ג'נקינס בין מפיקיו. הוא נקטל. אוון גלייברמן מוראייטי כינה אותו לא רק הסרט הגרוע ביותר שראה במהלך עונת פסטיבלי הסתיו וציין הרבה נטישות. פיין הוציא אותו בכל זאת. מה שזה לא מוכיח, זו לא התנהגות של אדם הממטב מוניטין.
מדוע כריס מכונה גאון
התשובה הכנה היא שכמעט אף אחד לא השתמש במילה, והמקרה עבורה אינו אינטלקטואלי אלא תעסוקתי. מה שפיין מחזיק בו הוא כישרון מלאכה, וכדאי לקרוא לו בשמו במדויק: היכולת להחזיק את תשומת הלב של מצלמה תוך עשיית מעט מאוד, ולגרום ליופי קונבנציונלי לשאת אירוניה ולא יהירות. בבאש ובמים כל ההופעה בנויה ממידע מוחזק — אדם שכבר החליט משהו נורא ומחכה שהסרט ידביק את הפער. זו טכניקה, שנלמדה במחלקת תיאטרון אוניברסיטאית, בוויליאמסטאון, ולאורך עשור של עבודה על הבמה בלוס אנג'לס ובניו יורק, לא מתנה שהגיעה שלמה.
מקרה הנגד משמעותי ויש להצהיר עליו. פיין לא הפיק גוף עבודה שארגן מחדש את צורת האמנות שלו. תפקיד החתימה שלו ירש משחקן אחר. סרטו היחיד כבמאי היה בין הבכורות שהתקבלו בצורה הגרועה ביותר של השנה לפי עדותו של המבקר שראה אותו בפסטיבל. השבח של בריטניקה, שהוא מיומן בדמויות אינטליגנטיות ועייפות מהעולם, הוא מחמאה על טווח, לא על מקוריות. לכנות אותו גאון זה למתוח מילה שצריכה להישמר לאנשים ששינו את מה שהיה אפשרי. מה שניתן לומר ללא ניפוח הוא שהוא משתמש אינטליגנטי באופן יוצא דופן במכונה שנועדה לשטח אינטליגנציה, ושהוא השקיע שוב ושוב הון של זיכיון בסרטים שלא יכלו להחזיר אותו.
מורשת
הקריירה של פיין ממפה את הכלכלה של כוכבות המאה העשרים ואחת: שובר הקופות כמעסיק, הסרט העצמאי כטיעון, קרדיט המפיק כביטוח. הוא היה גלוי פוליטית, הצטרף למאמץ "טרק נגד טראמפ" ב-2016 לצד ג'ורג' טאקיי, זאכרי קווינטו וסיימון פג, ותמך בג'ו ביידן ב-2020. הוא מתאר את עצמו כאגנוסטי עם השקפה רוחנית וכליברל נוטה שמאלה. ב-2025 הופיע בחטיפתה של ערבלה, תפקידו הראשון בשפה האיטלקית, שהוקרן בבכורה במדור Orizzonti בפסטיבל הסרטים של ונציה — דרך ארוכה ממתמטיקה של זיכיון בגודל הרשי, ובדיוק הכיוון שאליו הוא הולך במשך שנים.