צ'סטר א. ארתור: הפוליטיקאי המנגנוני שפנה נגד המנגנון
צ'סטר ארתור חב את הקריירה שלו למנגנון הפטרונות הרפובליקני של רוסקו קונקלינג (Roscoe Conkling), וקונקלינג הניח שהנשיאות תנוהל לטובתו. בתוך כשישה-עשר חודשים מכניסתו לתפקיד, ארתור חתם על חוק המפרק את מערכת השוחד שבנתה את הקריירה שלו — המהפך הבלתי סביר ביותר של כל נשיא אמריקני מקרי.
בנו של מטיף בדרך למעלה
ארתור היה הילד החמישי של מטיף בפטיסטי מתנגד עבדות נלהב שעבר בין קהילות בניו יורק וורמונט, והוא למד ביוניון קולג', שם הראה התלהבות רבה יותר לפוליטיקה חוץ-לימודית מאשר לעבודות קורס. הוא המשיך למשרד עורכי דין בולט בניו יורק ובנה תיעוד אמיתי בנושא זכויות אזרח בתוכו, כשהוא טוען בתיקי עבדים נמלטים ותביעה שעזרה לבטל את ההפרדה בחשמליות של ניו יורק. במהלך מלחמת האזרחים הוא שירת כקצין אספקה ראשי של ניו יורק, מנהל אספקה ולוגיסטיקה עבור גדודי האיחוד של המדינה. בשנים שלאחר מכן הוא הצמיד את עצמו לקונקלינג, הבוס הרפובליקני הדומיננטי של המדינה, שהבטיח את מינויו של ארתור כגובה המכס של נמל ניו יורק — אחת ממשרות הפטרונות הרווחיות ביותר בממשל הפדרלי. ארתור לא הוכח כמי שהרוויח אישית מגניבה גלויה, אך בית המכס פעל על שוחד משכורות שהועבר חזרה למנגנון הרפובליקני, וארתור ניהל אותו כאיש של קונקלינג.
סגן נשיא, ואז נשיא מקרי
נאמנות זו הפכה את ארתור לבחירה מוזרה לכרטיס הרפובליקני של 1880, שנוסף כפיוס לפלג הסטלוורט (Stalwart) לצד המועמד בעל נטיית הרפורמה ג'יימס גרפילד. הזיווג החמיץ כמעט מיד: כאשר הנשיא גרפילד מינה יריב של קונקלינג למשרת המכס בניו יורק שארתור החזיק בה פעם, זה שבר את אחיזתו של קונקלינג בפטרונות ניו יורק לצמיתות, וארתור מצא את עצמו מנוכר מהנשיא שאת הכרטיס שלו חלק. ואז, ב-2 ביולי 1881, צ'ארלס גיטו (Charles Guiteau) ירה בגרפילד בתחנת רכבת בוושינגטון; גרפילד גסס במשך שבועות לפני שמת ב-19 בספטמבר. ארתור נשא את שבועת התפקיד למחרת והושבע רשמית בוושינגטון ב-22 בספטמבר — פוליטיקאי מנגנוני שהפך פתאום למנכ"ל האומה, שאינו זוכה לאמון מצד רפורמטורים וסטלוורטים כאחד, ברגע המדויק שבו ההתנקשות הפכה את רפורמת השירות הציבורי לדרישה לאומית בלתי נמנעת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ממשל שאף אחד לא ציפה לו
ארתור הפתיע כמעט את כולם. הוא התנגד ללחץ מבעלי בריתו הישנים מהפטרונות, וב-16 בינואר 1883 חתם על חוק הרפורמה בשירות הציבורי של פנדלטון (Pendleton Civil Service Reform Act), שיצר מועצת בחינה דו-מפלגתית בת חמישה חברים ואסר על שוחד המשכורות שמימן את עלייתו שלו — אותו סידור שהעסיק אותו פעם. טווח החוק היה מוגבל: הוא כיסה בתחילה רק כעשרה אחוזים מהמשרות הפדרליות ולא נגע בבעלי משרות מכהנים. בנושא הגירה, ארתור הטיל תחילה וטו על חוק הדרת סינים לעשרים שנה באפריל 1882, בטענה שהאיסור חריף באופן בלתי סביר ושהפועלים הסינים בנו באופן משמעותי את הכלכלה האמריקנית, ואז חתם על גרסה מתוקנת לעשר שנים בחודש שלאחר מכן כאשר הקונגרס שינה אותו — פשרה שבכל זאת הציבה את חתימתו על הגבלת ההגירה הגדולה הראשונה של המדינה המבוססת על גזע. הוא דחף לוועדת מכסים שהמליצה על הפחתת שיעורים ב-20 עד 25 אחוזים כדי להקל על עודף אוצר מנופח, רק כדי לראות את הקונגרס מפיק את "מכס המונגרל" (Mongrel Tariff) הלעגני של 1883, שקיצץ שיעורים ב-1.47 אחוזים בלבד. הוא הטיל וטו על חוק הנהרות והנמלים עמוס השחיתות של 1882 כהוצאה בזבזנית, והקונגרס עקף אותו. במרץ 1883 חתם על חוק המימון שהחל את בניית ספינות המלחמה מפלדה הראשונות של הצי, והשיק את המודרניזציה שתפיק בסופו של דבר את "הצי החדש". הוא גם הוציא מעל 30,000 דולר — בערך 2 מיליון דולר כיום — על שכירת לואי קומפורט טיפאני (Louis Comfort Tiffany) כדי לעצב מחדש פנים בית לבן עלוב.
אבחנה סודית
באוגוסט 1882, באמצע כהונתו, ארתור אובחן כחולה במחלת ברייט (Bright's disease), מחלת כליות קטלנית, ושמר את האבחנה מהציבור. ביודעו שהוא גוסס, ולאחר שהרחיק את בוסים המפלגה שהיו עשויים להתגייס מאחוריו, הוא עשה רק מאמץ סמלי להבטיח את המועמדות הרפובליקנית של 1884 והפסיד אותה לג'יימס ג. בליין (James G. Blaine), שהפסיד אז בבחירות הכלליות לגרובר קליבלנד. ארתור עזב את התפקיד במרץ 1885 ומת בביתו בניו יורק ב-18 בנובמבר 1886, פחות משנתיים לאחר מכן, בגיל חמישים ושבע.
בית של אלמן
אשתו של ארתור, אלן לואיס הרנדון (Ellen Lewis Herndon), מתה מדלקת ריאות ב-12 בינואר 1880, בגיל ארבעים ושתיים, לאחר שחלתה בהצטננות בקונצרט צדקה בניו יורק; היא הייתה מחוסרת הכרה בזמן שארתור הגיע לצדה, והוא נכנס לנשיאות כאלמן המגדל שני ילדים. כנשיא הוא הזמין חלון ויטראז' בכנסיית סנט ג'ון האפיסקופלית בכיכר לאפייט, שם אלן שרה פעם במקהלה, והציב אותו כך שיוכל לראות אותו מואר מהבית הלבן בלילה.
מדוע צ'סטר מכונה גאון
כמעט אף אחד לא מכנה את ארתור גאון במובן הרגיל, והתיעוד אינו תומך בכך — הוא לא הותיר כתבים, לא דוקטרינה, לא מורשת אינטלקטואלית הניתנת להשוואה לג'פרסון או ללינקולן. מה שהיסטוריונים מצאו ראוי לציון, עד כדי הפתעה אמיתית, הוא כישרון צר וספציפי: אדם שבילה שני עשורים בשליטה במכניקה של פוליטיקת פטרונות הסתובב, ברגע שהנשיאות נפלה עליו ללא בחירה ובכדור של מתנקש, והשתמש באותם אינסטינקטים מכניים נגד המערכת שיצרה אותו. היסטוריונים ממסגרים את הישגו המרכזי, חוק פנדלטון, פחות כקביעת מדיניות חזונית ויותר כניהול פוליטי פיקח ומודע לעצמו — מישהו שהבין בדיוק איך המנגנון עובד ושפט, בצדק, שפירוקו החלקי יאריך ימים יותר מהמוניטין שלו לשחיתות. זוהי כשירות אמיתית וספציפית — קריאת תמריצים ומוסדות בצורה ברורה מספיק כדי לפעול נגד האינטרס הקודם של עצמך — אך זהו כישרון לתמרון פוליטי, לא אינטלקט או יצירתיות במובן רחב יותר, והוא הגיע ארוז עם קריירה בבית המכס שנבנתה על שוחד וחתימת פשרה על חוק ההגירה המפלה גזעית הראשון של אמריקה, חוק הדרת סינים. כינוי זה כגאונות מותח את המילה הרבה מעבר למה שהראיות יכולות לשאת.
מורשת
ארתור נזכר, כשהוא נזכר בכלל, כרפורמטור הבלתי סביר ביותר ברצף הנשיאים ה"נשכחים" שלאחר תקופת השיקום — פעיל מנגנון שכהונה אחת שלו הפיקה את החוק שהחל לסיים את מערכת המנגנון עצמה, לצד צי מחוזק, חוק הגירה מגביל גזעית, ונשיאות שנקטעה על ידי מחלה שמעולם לא נתן למדינה לראות.