הסלון ד'אוטום (Salon d'Automne) של שנת 1927 הציג בר שנבנה מכרום, אלומיניום וזכוכית, דבר שהזניק את שרלוט פריאן (Charlotte Perriand) לתודעה הבינלאומית. על ידי דחיית ההסתמכות של התקופה על עצים נדירים ומלאכת יד מסורתית, היא ביססה אסתטיקה חדשה לעידן המכונה, תוך התמקדות בחומרים תעשייתיים ויצירת מרחבי מגורים פונקציונליים מאוד בייצור המוני.
חינוך מוקדם והתפתחות יצירתית
פריאן, שנולדה ברובע ה-1 של פריז בשנת 1903, גדלה אצל חייט ותופרת. הפוטנציאל האמנותי שלה זוהה מוקדם על ידי מורה בתיכון, מה שהוביל אותה להירשם לבית הספר École de l'Union Centrale des Arts Décoratifs בשנת 1920. תחת מדריכים כמו אנרי ראפן (Henri Rapin) ומוריס דיפרן (Maurice Dufrêne), היא שכללה את גישתה לעיצוב רהיטים. עד שנת 1925, עבודתה זכתה לחשיפה בתערוכה הבינלאומית לאמנויות דקורטיביות ותעשייתיות מודרניות (Exposition Internationale des Arts Décoratifs et Industriels Modernes) ובאמצעות תצוגות בגלרי לאפייט (Galeries Lafayette).
עיצוב שיתופי ופילוסופיה תעשייתית
בשנת 1927 הצטרפה פריאן לסטודיו שבו היא, יחד עם פייר ז'אנרה (Pierre Jeanneret), תפקדו כשלוש אצבעות על יד אחת. סביבה שיתופית זו הניבה עבודות יסוד בריהוט מודרני, כולל כיסא ה-B301, כיסא ה-LC2 Grand Confort וכיסא הנוח B306. פריטים אלו שווקו כ"מכונות לישיבה", תוך שימוש בפלדה צינורית מצופה ניקל או כרום לתמיכה בתנוחות גוף אנושיות ספציפיות. במהלך שנות ה-30, התמקדותה עברה לעיצוב שוויוני, מה שהוביל אותה לשלב חומרים מסורתיים כמו עץ וקש לצד טכניקות עבודת יד, דבר ששיקף את השפעת בית סביה בסבואה (Savoie).
מלחמה, גלות והשפעה מזרחית
לאחר תקופה של עשור בסטודיו, שיתפה פריאן פעולה עם ז'אן פרובה (Jean Prouvé) על אובייקטים ממתכת, כולל מחיצות ומעקות מדרגות, לפני שהמלחמה הסיטה את התמקדותם לצריפים צבאיים ומגורים זמניים. כאשר פריז נכבשה בשנת 1940, היא נסעה ליפן כיועצת למשרד המסחר והתעשייה כדי למודרניזציה של עיצוב תעשייתי. לאחר שנאלצה לצאת לגלות בווייטנאם במהלך הסכסוך, הקדישה את זמנה ללימוד עבודות עץ, אריגה ופילוסופיות עיצוב מקומיות, בעיקר ספר התה (The Book of Tea), שהמשיך להשפיע על עבודתה המקצועית לאורך המשך הקריירה שלה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ייצור שלאחר המלחמה ומורשת
עם חזרתה לפריז בשנת 1946, פעלה פריאן כאדריכלית, אוצרת ומעצבת עצמאית. התקופה שלאחר המלחמה סיפקה הזדמנויות חדשות לריהוט בייצור המוני באמצעות דיקט, פורמייקה ואלומיניום. היא הציגה לצד מעצבים כמו פייר גאריש (Pierre Guariche) וז'וזף-אנדרה מוט (Joseph-André Motte) בסלונים שאורגנו על ידי החברה לאמנים דקורטורים (Société des artistes décorateurs). הפרויקטים המאוחרים שלה נעו בין מעונות סטודנטים לאתרי סקי רחבי היקף. היא נותרה פעילה בתחום עד מותה ברובע ה-7 של פריז בשנת 1999 בגיל 96.
עובדות מהירות
- נולדה: 1903, הרובע ה-1 של פריז - נפטרה: 1999, הרובע ה-7 של פריז - השכלה: École de l'Union Centrale des Arts Décoratifs - חומר מרכזי: פלדה צינורית, אלומיניום וכרום - עיסוקים עיקריים: אדריכלית, מעצבת, צלמת - השפעה בולטת: ספר התה - אזרחות: צרפת
שאלות נפוצות של קוראים
### מה הייתה החשיבות של ה-Bar sous le Toit?
הוא שימש כפרויקט פריצה שהציג את המעבר שלה הרחק ממוצרי יוקרה בעבודת יד לעבר חומרים של עידן המכונה.
### כיצד ניגשה פריאן לפרויקטים עיצוביים חדשים?
היא העדיפה לבלות זמן לבד במרחב כדי לספוג את האווירה שלו לפני שהחלה בתהליך העיצוב.