צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה: המלך שלא יכול היה להתכופף
בבוקר הקפוא של ה-30 בינואר 1649 ביקש מלך אנגליה חולצה עבה יותר. הוא לא רצה שהקהל יראה אותו רועד ויטעה בין קור לפחד. לאחר מכן הוא יצא מחלון ה-Banqueting House אל פיגום תלוי בבד שחור, הניח את ראשו על הבלוק, ונהרג על ידי שני רעולי פנים ששמותיהם לא נרשמו על ידי איש. האנחה שעלתה, כתב עד אחד, הייתה "אנחה כזו מצד אלפי האנשים שנכחו שם, כמותה לא שמעתי מעולם ואני מקווה שלעולם לא אשמע שוב." אף מלך אנגלי לא נשפט והוצא להורג על ידי נתיניו שלו. האירוע עיצב את החוקה הבריטית מאז.
בן שני שאף אחד לא ציפה שימלוך
צ'ארלס היה בנו השני של ג'יימס השישי מסקוטלנד ואן מדנמרק, ונכדה של מרי, מלכת הסקוטים, שדמה הטיודורי הוביל את אביו לכס המלוכה האנגלי ב-1603. הוא היה ילד חלוש – רככת הותירה אותו לא מסוגל ללכת עד שהיה כמעט בן ארבע – והוא רכש גמגום שמעולם לא עזב אותו.
הוא לא היה, עם זאת, טיפש. הוא למד יוונית ולטינית ודיבר צרפתית, ספרדית ואיטלקית בשטף. כשמת אחיו הבכור הנסיך הנרי, התקווה המוזהבת של השושלת, ב-1612, הפך הילד המגמגם והביישן ליורש העצר. הוא ירש את אביו במרץ 1625.
מיסים, בקינגהאם, ועתירת הזכויות
צרות החלו מיד, על כסף ודת. צ'ארלס נשא את הנרייטה מריה, אחותו של לואי ה-13 מצרפת – מלכה קתולית, שערערה את אנגליה הפרוטסטנטית מהיום הראשון. הפרלמנט, חסר אמון, העניק לו את הכנסות המכס של טונאז' ופאונדאז' לשנה אחת בלבד ולא לכל החיים, כפי שהיה נהוג. צ'ארלס נעלב, הטיל הלוואות כפויות ופשוט המשיך לגבות מיסים שהפרלמנט לא הצביע עליהם.
ב-1628 אילץ אותו הפרלמנט לקבל את עתירת הזכויות (Petition of Right), המחייבת אותו לא לכלוא נתינים ללא סיבה, להטיל מיסים ללא הסכמה, לשכן חיילים אצל אזרחים או להטיל משטר צבאי בזמן שלום. הוא חתם עליה. הוא לא האמין שהיא מגבילה אותו. הפער הזה – בין מה שצ'ארלס חתם עליו לבין מה שצ'ארלס חשב שהסכים לו – הוא הקו המנחה של כל תקופת מלכותו. באותה שנה נרצח המועדף עליו, הדוכס מבקינגהאם.
אחת-עשרה שנים לבד
ב-1629 פיזר צ'ארלס את הפרלמנט ולא כינס אחר במשך אחת-עשרה שנים. השלטון האישי מומן, כפי שמציין החשבון של הפרלמנט הבריטי עצמו, על ידי "שימוש לא פרלמנטרי בחוקים מימי הביניים לגיוס כסף" – הידוע לשמצה ביותר היה "כסף ספינות", היטל חופי עתיק שצ'ארלס הרחיב לפנים הארץ למחוזות שמעולם לא שילמו אותו ולא היו להם ספינות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-1633 הוא מינה את ויליאם לאוד לארכיבישוף מקנטרברי. התעקשותו של לאוד על טקסים משוכללים וסמכות אפיסקופלית שכנעה פרוטסטנטים אנגלים רבים שהכנסייה נסחפת חזרה לעבר רומא. אף אחד מהם לא התכוון לדבר כזה, מה שהפך את אי-ההבנה ללא פחות קטלנית.
ואז פנה צ'ארלס לסקוטלנד. הוא הטיל שליטה אפיסקופלית על הכנסייה הסקוטית ב-1636 וב-1637 הציג ספר תפילה משותף חדש המדגיש טקסים על פני פולחן פרסביטריאני צנוע. ה-Covenanters התקוממו, והביסו את צבאו במלחמות הבישופים. לאחר הפסקת אש לא נוחה ב-1639 הם פלשו לאנגליה עד ניוקאסל.
הדרך למלחמה
הסקוטים שברו אותו כלכלית. עד אוקטובר 1640 שילם צ'ארלס ל-Covenanters 850 ליש"ט ביום. הוא כבר זימן את הפרלמנט הקצר באפריל ההוא, רק כדי שהבית התחתון יסרב לדון בכסף לפני שיישמעו תלונותיהם; הוא פיזר אותו תוך פחות מחודש. כעת לא הייתה לו ברירה, ובנובמבר 1640 התכנס הפרלמנט הארוך.
הוא החל לפרק את סמכויותיו. הקרע הסופי הגיע סביב השאלה מי ישלוט בצבא הדרוש לדיכוי המרד באירלנד – המלך, או הבית התחתון שחשד בו. בינואר 1642 צעד צ'ארלס לתוך הבית התחתון כדי לעצור כמה מחבריו, הפרה בוטה של זכות הפרלמנט וכישלון במונחים שלו; האנשים נעלמו. הוא ברח מלונדון והניף את דגלו באוגוסט ההוא.
ארבע שנים של מלחמת אזרחים הסתיימו בתבוסה מלוכנית על ידי כוחות פרלמנטריים וסקוטים משולבים. צ'ארלס נכנע לסקוטים באביב 1646, ואז בילה שנתיים במשא ומתן עם כולם בו-זמנית ולא כיבד דבר, מה ששכנע את שוביו שאף הסדר איתו לא יוכל להחזיק מעמד.
מדוע צ'ארלס הראשון נחשב לגאון
הוא לא היה כזה, והדבר הכנה הוא לומר זאת מלכתחילה. צ'ארלס הראשון נמצא ברשימת גאונים בגלל מה שקרה לו ומה שזה שינה, לא בגלל איכות מוחו.
המקרה הנדיב הוא צר אך אמיתי. הוא היה מלומד באמת בשפות, והוא היה שופט מעולה של אמנות – הערכת EBSCO מכנה אותו "שופט מצוין של כישרון אמנותי", והוא אסף את אחד האוספים המלכותיים האירופיים הגדולים והעניק לאנגליה חצר בעלת כבוד אמיתי אחרי הגסות של אביו. בענייני טעם, צ'ארלס היה טוב יותר מכל מלך אחר במאה שלו.
בכל מה שהעבודה שלו באמת דרשה, הוא היה גרוע יותר. פסק הדין ההיסטורי הקבוע הוא ש"חסרו לו רוחב הבנה ודמיון" והוא הראה "ערמומיות בעניינים ציבוריים". הוא לא יכול היה לקרוא אנשים אחרים, לא יכול היה לשפוט אילו קרבות שווים לחימה, ולא יכול היה להבחין בין עיקרון להעדפה. הארמונות המלכותיים ההיסטוריים מאתרים את הכישלון במדויק: אדם ביישן וחסר ביטחון שהחזיק באמונה מוחלטת בזכות האלוהית של מלכים – שאלוהים לבדו מינה מלכים ואלוהים לבדו יכול לבטל אותם – ושילב זאת עם סירוב להתפשר. זו לא תיאוריה שאדם חכם נוטש תחת לחץ; זו תיאוריה שגורמת לפשרה להרגיש כמו חילול השם. זה עלה לו במלחמה, בממלכה ובראשו.
אז למה הוא שייך לרשימה? כי תוצאה אינה זהה לאינטלקט, והתוצאה של צ'ארלס היא עצומה. משפטו אילץ את אנגליה לשאול, בפומבי ותחת שבועה, האם מלך נמצא מעל החוק – ולענות לא. הוצאתו להורג הייתה, במילתו של EBSCO, טראומטית, והיא הותירה אי-ודאות מתמשכת לגבי אופי הממשל שבריטניה פתרה רק לאט לאורך שתי המאות הבאות. הוא כאן כציר, לא כהוגה.
מורשת
בית הדין שדן אותו כינה אותו "עריץ, בוגד, רוצח ואויב הציבור". הוא סירב להכיר בסמכות השיפוט שלו, ולפי כל הדיווחים התנהג לאורך כל הדרך בכבוד רגוע. על הפיגום אמר: "אני הולך מכתר מתכלה לכתר בלתי מתכלה; היכן שלא יכולה להיות הפרעה, שום הפרעה בעולם." התליין הרשמי, ברנדון, לא נמצא; האנשים שעשו את העבודה לבשו מסכות ותחפושות. הגרזן נפל פעם אחת ובצורה נקייה.
המונרכיה חזרה ב-1660, וארבעים ואחד רפובליקנים ששרדו נקראו לתת דין וחשבון, עשרה מהם הוצאו להורג לאחר שסירבו לחנינה. אבל העיקרון שנקבע על אותו פיגום לא יכול היה להתבטל. צ'ארלס מת באמונה שהוא עונה רק לאלוהים. ההשפעה המתמשכת של מותו הייתה להוכיח שמלכי אנגליה עונים לפרלמנט – ההפך המוחלט מכל מה שחי עבורו, ותרומתו החשובה ביותר להיסטוריה.