קספר ברתולין הצעיר: האנטומיסט האחרון לשושלת
בשנת 1677 פרסם צעיר בן עשרים ושתיים בקופנהגן שני ספרים. האחד היה מונוגרפיה על החלילים והחליליות של העולם העתיק. השני, מכתב לטיני על השחלות ותולדות ההתרבות, הכיל כמה משפטים המתארים זוג בלוטות קטנות לצד פתח הנרתיק. החיבור על החלילים נשכח. הבלוטות עדיין נושאות את שמו בכל ספר לימוד לגינקולוגיה שנדפס מאז. שלוש-עשרה שנים לאחר מכן, בגיל שלושים וחמש, סגר קספר ברתולין הצעיר (Caspar Bartholin the Younger) את ספרי האנטומיה שלו והפך לשופט.
משפחה שהחזיקה בפקולטה
מעט משפחות החזיקו בבית ספר לרפואה לאומי באופן שבו החזיקו משפחת ברתולין בזה של קופנהגן. בין השנים 1585 ל-1738, חברי שושלת זו שלטו בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת קופנהגן כמעט ללא הפסקה.
סבו היה קספר ברתולין האב (Caspar Bartholin the Elder) (1585–1629), תיאולוג ואנטומיסט. אביו היה תומאס ברתולין (Thomas Bartholin) (1616–1680), רופא, מתמטיקאי ותיאולוג, שתיאורו את מערכת הלימפה האנושית הציב אותו בין האנטומיסטים הגדולים באמת של המאה ה-17. דודו היה רסמוס ברתולין (Rasmus Bartholin) (1625–1698), מדען ורופא. להיוולד למשפחת ברתולין בקופנהגן בשנת 1655 פירושו היה להיוולד לתוך פרופסורה שלמעשה כבר הייתה שמורה עבורך.
ירושה זו היא העובדה המהותית לגביו, והיא פועלת לשני הכיוונים. היא העניקה לו חינוך ומעבדה שכמעט איש אחר באירופה לא יכול היה להשיג בגילו. היא גם אומרת שאת המינויים המוקדמים שלו לא ניתן לפרש כפסקי דין מריטוקרטיים טהורים.
עילוי בלוח זמנים
הוא נולד בקופנהגן ב-10 בספטמבר 1655 והחל את לימודי הרפואה שלו ב-1671, בהיותו בן שש-עשרה. בשנת 1674 עזב את דנמרק כדי ללמוד בהולנד, צרפת ואיטליה – הטיול הגדול (Grand Tour) הסטנדרטי של התקופה, ובשנות ה-70 של המאה ה-17 הדרך היחידה לרכוש את השיטות האנטומיות והניסיוניות החדשות ביותר, שפותחו מהר יותר בליידן, פריז והאוניברסיטאות האיטלקיות מאשר בכל מקום אחר בסקנדינביה.
הוא חזר לקריירה שהתקדמה במהירות כמעט קומית. בשנת 1677 מונה למרצה לפילוסופיה של הטבע באוניברסיטת קופנהגן. בשנת 1678 קיבל את התואר ברפואה – שהוענק לו, בסצנה שאומרת הכל על אחיזתה של המשפחה במוסד, על ידי אביו שלו, תומאס – ובאותה שנה מונה לפרופסור מן המניין. הוא היה בן עשרים ושלוש. בשנים 1687–1688 כיהן כרקטור האוניברסיטה.
מאוחר יותר, בסביבות שנת 1696, שימש הצעיר יאקוב וינסלו (Jacob Winslow) כפרוסקטור שלו. וינסלו עתיד היה להפוך לאחד האנטומיסטים המשפיעים ביותר של המאה הבאה, מה שמציב את ברתולין בקו ההוראה הישיר של הדור הבא של הדיסציפלינה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →1677: שני ספרים, קריירה אחת
השנה 1677 היא נקודת המפנה. הספר De tibiis veterum et earum antiquo usu, שנדפס ברומא על ידי ב. קארארה (B. Carrara), היה יצירה של מחקר קלאסי על כלי נשיפה עתיקים – פרי של הפרק האיטלקי במסעותיו ועדות לנפש שעוצבה על ידי פילולוגיה לא פחות מאשר על ידי נתיחה. בשנה שלאחר מכן, באמסטרדם, הדפיס י. ה. וטשטיין (J. H. Wetstein) את De ovariis mulierum et generationis historia epistola anatomica.
הספר השני הוא הסיבה לכך שמישהו עדיין הוגה את שמו.
הבלוטות והצינור
בשנת 1677 תיאר ברתולין את הבלוטות הוולוו-וגינליות הנושאות את שמו מאז. התיאור שלו הוא תצפיתי וצנוע בטון שלו: "במקום אחר בקרבת פתח השופכה ופתח הנרתיק ראיתי פתחים גדולים יותר", כתב, המתאימים ל"הובלת הנוזל מן הבלוטה". ללא תיאוריה גדולה, ללא קישוט רטורי – רק דיווח מדויק על פתח, מיקומו ותפקודו הניכר.
צניעות זו היא בדיוק מה שהפך אותו לנכון. המבנים קטנים, ניזוקים בקלות בעת נתיחה, וניתן בקלות לבטלם כעיוות. ההכרה בכך שזוג פתחים זעירים מהווים את נקודת הסיום הנראית לעין של מערכת בלוטית, ולא אי-סדירות מקרית, הייתה פעולת פרשנות לא פחות מאשר תצפית.
באותה שנה הוא זיהה גם את הצינור הראשי של בלוטת התת-לשון – צינור ברתולין. שני שמות עצם בשנה אחת, שניהם באנטומיה של ניקוז בלוטי, שניהם עדיין עומדים על תילם שלוש מאות וחמישים שנה מאוחר יותר.
בלבול מתמשך אחד ראוי לתיקון: גילוי הבלוטות הוולוו-וגינליות מיוחס לעיתים לסבו, קספר ברתולין האב. זה לא היה שלו. זה היה של הנכד, והוא היה בן עשרים ושתיים כשעשה זאת.
עזיבה
ואז, בשנת 1690, הוא עזב את הרפואה האקדמית לחלוטין. הוא הפך לשופט בית משפט גבוה; מקורות מתעדים גם את מינויו כמעריך בית המשפט העליון ב-1691. בשנת 1719 הפך לתובע הכללי – למעשה הקצין המשפטי הראשי של הכתר – ובשנת 1724 לסגן שר האוצר. בשנת 1729 קיבל את מסדר הדנבורג (Order of the Dannebrog), אות הכבוד האבירי המרכזי של דנמרק. בין השנים 1680 ל-1704 הוא ירש, מכר ואז רכש מחדש את אחוזת האגסטדגורד (Hagestedgård).
הוא סיים את עבודתו באנטומיה בגיל עשרים ושלוש ובילה את חצי המאה הבאה בניהול החוק והכלכלה הדנית. הוא מת ביוני 1738, בגיל שמונים ושתיים.
מדוע קספר נחשב לגאון
הטענה נשענת על עובדה ספציפית ומעט לא נוחה: כל המוניטין המדעי שלו נצבר לפני שהיה בן עשרים וארבע, ולא היה צורך לשנותו מאז. האיכות המעורבת אינה העזה תיאורטית – הוא לא הציע שום שיטה ולא הפך שום אורתודוקסיה. זהו משהו נדיר יותר באנטומיה של המאה ה-17: דיוק תיאורי בתנאים שבהם כמעט כל השאר קראו בצורה שגויה. התקופה הייתה גדושה באנטומיסטים שהכריזו על איברים וכלי דם שהתבררו מאוחר יותר כנזקי הכנה או חשיבה מתוך משאלת לב. ברתולין תיאר שני מבני ניקוז קטנים בדיוק כזה שאף אנטומיסט שלאחר מכן לא נאלץ לתקן אותו. להיות צודק לצמיתות לגבי משהו קטן הוא מבחן קשה יותר מאשר להיות צודק זמנית לגבי משהו גדול.
טיעון הנגד הכן חזק. הפרופסורה שלו בגיל עשרים ושלוש הגיעה דרך פקולטה שמשפחתו שלטה בה, והדוקטורט שלו הוענק על ידי אביו שלו; הפיגומים המוסדיים מתחתיו היו יוצאי דופן. התפוקה המדעית שלו הייתה דלה – בעיקרה שני שמות עצם משנה אחת – והוא נטש את התחום לחלוטין בגיל שלושים וחמש עבור קריירה ציבורית רווחית. דבר ברישומים אינו מעיד על כך שבני זמנו כינו אותו גאון; מה שהם כינו אותו, בסופו של דבר, היה תובע כללי. פסק דין הוגן הוא שהייתה לו עין אנטומית יוצאת דופן באמת, הוא השתמש בה בקצרה ובמבריקות, ואז בחר בחיים אחרים. האם זו גאונות או פשוט דיוק מוקדם הממוקם היטב, היא שיפוט שהראיות מותירות פתוח.
מורשת
בלוטות ברתולין וצינור ברתולין נותרו מונחים אנטומיים סטנדרטיים, וציסטה ומורסה של ברתולין הן אבחנות קליניות יומיומיות – מה שאומר ששמו נאמר לעיתים קרובות הרבה יותר עכשיו מאשר בכל נקודה במהלך חייו, וכמעט תמיד על ידי אנשים שאין להם מושג שהוא היה שייך לתובע כללי דני שפעם כתב ספר על חלילים עתיקים. הוא היה האחרון למשפחת ברתולין שהחזיק במקומה של המשפחה ברפואה של קופנהגן, והמסלול של 153 השנים של השושלת בפקולטה הסתיים עם מותו בשנת 1738.