קארל הורלמן: מביא את פריז לארמון
כשניקודמוס טסין הבן (Nicodemus Tessin the Younger) הלך לעולמו בשנת 1728, הוא הותיר אחריו את הארמון הבלתי-גמור השאפתני ביותר באירופה וללא יורש ברור. התפקיד נפל בחלקו של צעיר בן עשרים ושמונה שזה עתה בילה ארבע שנים בפריז וברומא בספיגת סגנון שדורו של טסין מעולם לא בנה בו: קארל הורלמן (Carl Hårleman), שבילה את שארית הקריירה שלו במילוי מעטפת הבארוק הגדולה ביותר של שוודיה בחדרים בטעם צרפתי חדש.
בנו של אדריכל גנים
הורלמן נולד ב-27 באוגוסט 1700 בסטוקהולם, בנו של יוהאן הורלמן, אדריכל גנים שעמד בראש הפארקים המלכותיים וזכה לתואר אצולה בשנת 1698 על עבודתו. המקצוע המשפחתי העניק להורלמן הצעיר חינוך מוקדם ומעשי בעיצוב ובחסות חצר המלוכה כאחד, והוא התאמן בתחילה אצל האדריכל יוראן יושואה אדלקרנץ (Göran Josua Adelcrantz) לפני שהמדינה השוודית שלחה אותו לחו"ל על בסיס מלגה בשנת 1721. הוא בילה ארבע שנים בלימודים באקדמיה המלכותית לאדריכלות ובאקדמיה הצרפתית לאמנות בפריז, ולאחר מכן המשיך את השכלתו באיטליה לפני שחזר לשוודיה ב-1727 — הכשרה שכמעט לאף אחד אחר באדריכלות השוודית לא הייתה באותה תקופה, ואשר הפכה אותו, על הנייר, למעצב העדכני ביותר במדינה ברגע שירד מהספינה.
השתלטות על הארמון
עדכניות זו הייתה חשובה באופן מיידי. טסין הבן בילה עשורים בניהול שיקום ארמון סטוקהולם לאחר השריפה של 1697, אך הוא מת ב-1728 כשחלקו החיצוני של המבנה היה כמעט שלם ופנים המבנה נותרו לא גמורים. הורלמן, שכבר סייע לטסין, נכנס לתפקיד מנהל החצר באותה שנה והפך למנהל הבנייה של הארמון. במקום לבטל את העיצוב החיצוני של טסין, הוא עבד בתוכו, תוך שימוש בחללים הפנימיים כמרחב שבו הכשרתו הפריזאית יכלה באמת לבוא לידי ביטוי: חדר אחר חדר עוטרו בניב הרוקוקו החדש שדור הבארוק המאוחר של טסין מעולם לא בנה בו בשוודיה. על פי ההיסטוריה המוסדית של הארמונות המלכותיים של שוודיה, עבודתו של הורלמן על פנים הארמון "השפיעה לטובה על מצב ייצור הרהיטים ומלאכות אחרות בשוודיה", והעלתה כלכלה שלמה של מלאכת יד ביתית — נגרים, מזהיבים, אמני טיח, רפדים — לרמה הצרפתית החדשה מכיוון שהבנייה של הכתר עצמו דרשה זאת.
הוא המשיך לעבוד בארמון דרוטנינגהולם (Drottningholm Palace), שם הרחיב את האגפים הסמוכים לביתני הפינה בקומה נוספת, ועבד לצד ז'אן אריק רן (Jean Eric Rehn) הצעיר, ריהט חללים פנימיים שיהפכו מאוחר יותר לכמה מהחדרים שנשתמרו ללא שינוי כמעט כתצוגות תקופתיות. הוא גם ניהל את שיקומם של ביצורים ורובעי מגורים בטירות שניזוקו מפשיטות רוסיות לאורך החוף השוודי ב-1719, עבודה ששילבה את שאיפותיו הדקורטיביות עם העיסוק הארצי יותר של הנדסה צבאית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →כנסיות, מצפי כוכבים וסגנון לאומי חדש
השפעתו של הורלמן השתרעה הרבה מעבר לפנים הארמון. הוא שיקם את קתדרלת אופסלה, עיצב את כנסיית סופיה אלברטינה בלנדסקרונה, בנה את טירת הורנינגסהולם, ועיצב את מצפה הכוכבים של סטוקהולם ואת בניין הריקסבנק (Riksbank) על שפסברו (Skeppsbron) — מגוון המראה אותו פועל בכל הספקטרום של האדריכלות הציבורית של המאה השמונה עשרה, מאסטרונומיה ועד מימון מדינתי ופולחן דתי. עבודתו הכנסייתית הותירה חותם עמיד במיוחד על הנוף השוודי: הוא דגל בכיפות מוכתרות פנסים למגדלי כנסיות, שקודמו בין היתר משום שהאמינו שהן מפחיתות את הסיכון לפגיעות ברק, והצללית הפכה לחתימה מוכרת של אדריכלות כנסיות שוודית לאורך שאר המאה.
תארים ומעמד בחצר
הקריירה של הורלמן התקדמה בד בבד עם המוניטין שלו. הוא מונה למפקח החצר בשנת 1741, נבחר לאקדמיה המלכותית השוודית למדעים בשנת 1744, קיבל תואר ברון בשנת 1747, ומונה למנהל הטקסים של המסדרים המלכותיים בשנת 1748, באותה שנה בה נישא לאשת החברה הנריקה יוליאנה פון ליוון (Henrika Juliana von Liewen). אלו לא היו תוארי כבוד שניתנו לאומן מועדף; הם הציבו אותו בתוך מנגנון החצר השוודית עצמה, והעניקו לו את המעמד לקבוע טעם במקום רק להוציא לפועל את זה של מישהו אחר.
סגנון בין שתי תקופות
היסטוריונים של האדריכלות מציבים את הורלמן בדרך כלל על הציר שבין הבארוק השוודי המאוחר לרוקוקו שבא אחריו, ולא כנציג טהור של אף אחד מהם. הוא לא השליך את החלקים החיצוניים המונומנטליים של טסין; הוא בנה שפה דקורטיבית חדשה בתוכם, והמבנים הכנסייתיים והאזרחיים שלו שמרו על כובד מבני שאדריכלות הרוקוקו במקומות אחרים באירופה לעיתים נטשה. מה שמיוחס לו, בעקביות, הוא ייבוא והתאמה: לקיחת אוצר מילים צרפתי שלמד ממקור ראשון בפריז והענקת יישום שוודי ספציפי, ממושמע על ידי יכולת המלאכה של המדינה, מוסדות המדינה והאקלים שלה.
מדוע קארל נחשב לגאון
הטיעון לקריאה להורלמן גאון הוא למעשה טיעון על תזמון והעברה ולא על מקוריות טהורה. הוא, במקרה של שליחתו לפריז בדיוק ברגע שעיצוב הפנים הצרפתי המציא את עצמו מחדש, מוקם להביא שפה חזותית חדשה ומוגמרת הביתה וליישם אותה בקנה המידה הגדול ביותר האפשרי — ארמון מלכותי — לפני שכמעט מישהו אחר בשוודיה ראה זאת. זוהי מיומנות אמיתית: לזהות מה לייבא, להתאים אותו לחומרים ולאומנים מקומיים, ולהשתמש בתפקיד רשמי כדי לגרום להתאמה להישאר ברמה הלאומית ולא להישאר כטעם פרטי. זהו סוג שונה של גאונות מזו של טסין, שעיצוב ארמון סטוקהולם שלו היה בעצמו סינתזה מקורית של תכנון בארוק רומי. הורלמן לא המציא את הרוקוקו, והטיעון הנגדי ההגון הוא שהפרויקט הגדול ביותר שלו היה בעיקרו אפוטרופסות — סיום בניין של אדריכל אחר בתוך מעטפת של אדריכל אחר, כשהפנים, ולא האדריכלות כשלעצמה, נושאים את החדשנות האמיתית שלו. המורשת הרחבה יותר שלו, כיפות הפנסים והדחיפה למלאכות דקורטיביות שוודיות, היא השפעה מוסדית לא פחות מהמצאה אינדיבידואלית: הוא הפך את הרוקוקו לברירת המחדל של הבנייה הממלכתית השוודית כי הוא החזיק במשרות שאפשרו לו זאת.
מורשת
הורלמן מת ב-9 בפברואר 1753 ונקבר בכנסיית קלרה בסטוקהולם, לאחר שבילה רבע מאה בהפיכת פרויקט הבנייה הגדול ביותר של המדינה למתבן של סגנון שהוא עצמו הביא בחזרה מפריז. משתף הפעולה שלו ז'אן אריק רן ויורשים כמו קארל פרדריק אדלקרנץ (Carl Fredrik Adelcrantz) המשיכו את מסורת פנים הרוקוקו בדרוטנינגהולם ובמקומות אחרים, וצללית הכנסייה עם כיפת הפנס שקידם נותרה אחד הסממנים המוכרים יותר של אדריכלות שוודית מהמאה השמונה עשרה.