צאי יואנפיי: המנדרין שפתח את השערים

בשנת 1917 שכנע הקנצלר החדש של אוניברסיטת פקין מוציא לאור מרקסיסטי, פילוסוף של התחייה הקונפוציאנית וגדוד של איקונוקלסטים, ואז אמר לכולם להתווכח בגלוי. אותו מעשה בודד של אישור מוסדי — "לסבול הכל ולהכיל הכל", כפי שניסח זאת — עשה יותר לעיצוב המחשבה הסינית המודרנית מכל מה שכתב בעצמו.

מחוקר חאן-לין למהפכן

צאי יואנפיי נולד בשנת 1868 בנפה שאנין, ליד שאוסינג במחוז ג'ג'יאנג, ועלה במערכת הבחינות הקיסריות בערך הכי רחוק שחוקר יכול להגיע: הוא זכה בתואר ג'ินשׂי בשנת 1892, מוקם במקום ה-37 ברמה ארצית, והתקבל לאקדמיית חאן-לין, הגוף היוקרתי ביותר של חצר הקיסר. זו הייתה נקודת זינוק מוזרה עבור אדם שיבלו את העשור הבא בעבודה להפלת השושלת שכיבדה אותו. בשאנגחאי הוא ייסד את החברה להתנגדות לשושלת צ'ינג, ובשנת 1905 הצטרף לטונגמנגהוי של סון יאט-סן, הברית המהפכנית שבסופו של דבר תפיל את צ'ינג בשנת 1911.

חינוך שנקטע על ידי חינוך

בין ארجון המהפכה שלו, צאי חזר בעצמו לבית הספר — בגיל ארבעים. בשנת 1907 הוא נרשם לאוניברסיטת לייפציג, ולמד פילוסופיה, פסיכולוגיה, אסתטיקה ופדגוגיה אצל אישים כולל קרל למפרכט ווילהלם וונדט, ממייסדי הפסיכולוגיה הניסויית. הוא כבר היה מנדרין של המערכת הישנה; הוא בחר, בכוונת תחילה, להפוך לתלמיד של החדשה, וקלט רעיונות גרמניים על חקירה אקדמית שניסה מאחר כך להעביר בשלומם להשכלה הגבוהה בסין.

שר, ואז קנצלר

כאשר נוסדה הרפובליקה של סין בשנת 1912, הפך צאי לשר החינוך הראשון שלה, תפקיד שממנו החל לפרק את הדגש של תכנית הלימודים הישנה על לימוד קלאסי בשינון. תפקידו המשמעותי יותר הגיע בשנת 1917, כאשר מונה לנשיא אוניברסיטת פקין. הוא הגיע למוסד שהיה ידוע בעיקר כבית ספר סיום לבירוקרטים שאפתנים ובנה אותו מחדש, בתוך שנים ספורות, למנוע האינטלקטואלי של סין המודרנית. הוא גייס את צ'ן דוצ'יו, המוציא לאור הרדיקלי שיהפוך למייסד שותף של המפלגה הקומוניסטית של סין, לצד לי דאז'או, הו שי, והצייר שו בייהונג — אנשים שלא הסכימו על כמעט שום דבר אלא על כך שמותר להם להגיד זאת. עיקרון הפעולה של צאי, במילותיו שלו, היה לתת לכל אסכולת מחשבה להתפתח "בחירות מלאה" כל עוד הטיעונים שלה מנומקים. בשנת 1920 הוא קיבל את סטודנטיות הנשים הראשונות של האוניברסיטה, ושבר מחסום שמעטים ממוסדות סין נגעו בו. הוא דחף את שפת הדיבור העממית על פני הסינית הקלאסית כשפה של כתיבה רצינית וארגן את החינוך סביב חמש מטרות שראה כבלתי ניתנות להפרדה — הכשרת אזרח-חייל, שימושיות מעשית, אחריות אזרחית, גיבוש תפיסת עולם, ורגישות אסתטית — כשהוא מסרב להתייחס לבית הספר כהכשרה מקצועית בלבד.

התפטרות במחאה

תקופת כהונתו של צאי לא הייתה סובלנית גרידא; היא הייתה לוחמנית עקרונית. כאשר משטרה עצרה סטודנטיות מפגינות במהלך תנועת הארבעה במאי של 1919 — מחאה נגד יחס חוזה ורסאי לסין שסטודנטים של אוניברסיטת פקין עזרו להצית — צאי התפטר במחאה במקום לקבל את הדיכוי, התפטרות שכוונה היטב לממשלה ששירת אותה בשמו בלבד. הוא התפטר שוב בשנת 1922 עקב התערבות פוליטית מחודשת. שתי היציאות היו הצהרות מחושבות: שסמכות של נשיא אוניברסיטה אינה אומרת דבר אם אינה משתרעת על הגנה על תלמידיו.

בניית מוסדות מעבר לאוניברסיטה

השפעתו של צאי השתרעה מעבר לכל קמפוס בודד. בשנת 1927 הוא עזר לייסד את המכללה הלאומית למוזיקה, אבי הקונסervatory של שאנגחאי של היום, כשהוא משלב חינוך אמנותי באותה מערכת מוסדית כמו מדע ומכתבים. בשנה הבאה הפך לנשיא הראשון של האקדמיה סיניקה, האקדמיה הלאומית למדעים של סין, מוסד שנבנה במפורש על פי מודל אוניברסיטת המחקר הגרמנית שלמד בלייפציג ושנשאר, תחת שיפוט טייוואן, גוף מחקר מוביל היום. מבחינה פוליטית, הוא הסתמך על כתבי האנרכיסטים פרודון, באקונין וקרופוטקין, ונספר בין "ארבעת הזקנים" של הקומינטאנג למרות שהפך לקומוניסט נלהב בחייו הפוליטיים המאוחרים — סתירה לכאורה המשקפת פחות אי-עקביות ויותר עוינות עקבית לכל דוקטרינה בודדת הטוענת למונופול על האמת.

מלחמה ונסיגה

מלחמת סין-יפן השנייה, שפרצה בשנת 1937, סיימה למעשה את הקריירה הפעילה של צאי. כשבריאותו בירידה, הוא פרש להונג קונג, חי שם בבידוד יחסי עד מותו במרץ 1940 בגיל שבעים ושתיים — סיום שקט לאדם שבילה את חיי עבודתו בהנדסת ויכוחים רועשים בין אנשים שלא הסכימו זה עם זה ואיתו.

מדוע צאי נקרא גאון

הגאונות של צאי יואנפיי, אם המילה חלה בכלל, לא הייתה ברעיונות מקוריים משלו — הוא לא הפיק שום מערכת פילוסופית אבן דרך, שום תיאוריה חותמת הנושאת את שמו כפי שזו של דרווין או פרויד עושות. הצטיינותו הייתה מוסדית ומוסרית: השיפוט לראות שההישג הגבוה ביותר של אוניברסיטה יכול להיות הטיפוח המכוון של אי-הסכמה פנימית, והמשמעת להגן על אי-הסכמה זו אפילו כאשר היא המביכה או סיכנה אותו, כפי שעשתה בשנת 1919. היסטוריונים של החינוך בסין מייחסים לו את הפיכת אוניברסיטת פקין, כמעט בכוח החלטות גיוס וסובלנות ציבורית, לכור ההיתוך של תנועת התרבות החדשה והתוססה של הארבעה במאי — מקרה שבו אומץ אוצרותי ומנהלי פעל כפעולה יצירתית בזכות עצמו. מקרה הנגד ההוגן הוא שמדובר היה בעיקר בגאונות בירוקרטית ואתית ולא בסוג האינטלקטואלי: מוחו המוכשר בלייפציג של צאי קלט וסינתז רעיונות פדגוגיים גרמניים במקום להמציא חדשים, ומוניטין הקבע שלו נח על מה שאנשים אחרים, מקוריים יותר, עשו ברגע שהוא פינה את הקרקע וגייס אותם. גאונות כאן נראית פחות כמו ניצוץ ויותר כמו פתח, המוחזק פתוח בעלות אישית אמיתית.

מורשת

צאי יואנפיי נזכר בסין כאחד ממייסדי ההשכלה הגבוהה המודרנית, האיש שעשה את החופש האקדמי למציאות חיה בקצרה ולא לשאיפה בלבד, באוניברסיטה שתמשיך לייצר ולאכלס כמה מהוגי הדעות המשמעותיים ביותר של המאה העשרים בסין. האקדמיה סיניקה שייסד, הכיתה המעורבת שפתח, והפרוזה העממית שעמד בראשה האריכו ימים אחריו במשך דורות, למרות שהחרויות הפוליטיות שהוקיר התגלו כהרבה יותר קשות לשימור מאשר המוסדות שנבנו לאכלס אותן.