ברונו באואר (Bruno Bauer): התאולוג שטען כי ישו מעולם לא היה קיים
הוא הוכשר למשרה כנסייתית פרוסית, זכה בפרס מלכותי על פי המלצתו האישית של הגל, ולאחר מכן הקדיש את הקריירה שלו לפירוק שיטתי של היסודות ההיסטוריים של הנצרות מתוך הפקולטה לתאולוגיה שהעסיקה אותו. ברונו באואר פוטר מתפקידו האוניברסיטאי בשל כך, הוגלה מחיי האקדמיה לארבעת העשורים הנותרים של הקריירה שלו, ונמחק במידה רבה מההיסטוריה האינטלקטואלית – אף על פי שאלברט שווייצר (Albert Schweitzer) קבע מאוחר יותר כי מתקפותיו של באואר על הברית החדשה "העלו את השאלות המעניינות ביותר" שמישהו שאל אי פעם על ישו ההיסטורי.
בנו של צייר פורצלן ותלמידו המצטיין של הגל
באואר נולד ב-6 בספטמבר 1809 באייזנברג (Eisenberg), תורינגיה, לאב שהיה צייר במפעל פורצלן מלכותי. המשפחה עברה לברלין בשנת 1815, דבר שאפשר לו ללמוד ישירות אצל גאורג וילהלם פרידריך הגל (Georg Wilhelm Friedrich Hegel) באוניברסיטת ברלין, שם למד בין השנים 1828 ל-1834 לצד הגליאנים בולטים, כולל פרידריך שליירמאכר (Friedrich Schleiermacher). בשנת 1829, על פי המלצתו של הגל עצמו, חיבורו על האסתטיקה של קאנט זכה בפרס הפילוסופיה המלכותי הפרוסי – סימן מוקדם לכך שבאואר נחשב לאחד המוחות החדים ביותר בחוג של מורו, ובתחילה היה מזוהה עם הקריאה השמרנית של "ההגליאנים הימניים" למערכת של מאסטרו.
מהחביב של הגל למורהו של מרקס
באואר החל להרצות על תאולוגיה וטקסטים מקראיים בברלין בשנת 1834, ובשנת 1836 שימש לזמן קצר כמורהו של סטודנט צעיר בשם קרל מרקס (Karl Marx) לפני שעבר לפקולטה לתאולוגיה בבון בשנת 1839. בתקופה זו חלה תפנית דרמטית בחשיבתו, מההגליאניזם השמרני של הכשרתו לעבר הקריאה הרדיקלית של "ההגליאנים הצעירים" את הדיאלקטיקה של הגל ככלי לפירוק, ולא להגנה על, הסמכות הדתית והמונרכית הקיימת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פירוק הבשורות מבפנים
בין השנים 1840 ו-1842, באואר הפיק את ביקורת המקרא שבזכותה מומחים עדיין מכירים בו: ביקורת הבשורה על פי יוחנן ו-ביקורת הבשורות הסינופטיות, ואחריהן הנצרות נחשפת בשנת 1843. ה-New World Encyclopedia מציין כי באואר טען שהבשורה על פי מרקוס היא הטקסט המקורי והציע את מה שנודע כ-"השערת מרקוס" – שהבשורות האחרות נגזרו ממרקוס ולא ממקור משותף עצמאי – תוך שהוא טוען שחלקים מהברית החדשה שילבו חומר יווני-רומי משמעותי וכי חלק מהטקסטים היו זיופים גמורים מהמאה השנייה. הוא הרחיק לכת יותר מרוב המבקרים בני זמנו בהתייחסו לנרטיבים של הבשורה כאל מבנים ספרותיים ולא כאל דיווחים היסטוריים, ובכך שלל למעשה את הבסיס המקובל להיסטוריות של ישו. חוקרי מקרא מודרניים, על פי ה-New World Encyclopedia, מקבלים כעת רבות מהשערות אלו כאמינות או סבירות ביותר, והערכתו של אלברט שווייצר כי ביקורתו של באואר "העלתה את השאלות המעניינות ביותר" על ישו ההיסטורי עומדת כווינדקציה נדירה לאחר המוות מצד דמות נישאה באותו תחום.
טוסט שסיים קריירה
המחקר כשלעצמו עשוי היה להיות נסלח; הפוליטיקה לא הייתה. בשנת 1841, במשתה וולקר (Welcker), באואר הציע טוסט פומבי לתפיסת המדינה של הגל במונחים שנתפסו כרדיקליים בצורה מסוכנת, ובאותה שנה פרסם בעילום שם את חצוצרת יום הדין האחרון, תוך פרשנות לפילוסופיה של הגל ככרוכה במהפכה מובנית ומרמזת שהיא מחייבת "את הפלת הכנסייה והמדינה". המלך פרידריך וילהלם הרביעי (Friedrich Wilhelm IV) הורה אישית על התייעצויות באוניברסיטאות פרוסיות בנוגע לכתביו הבלתי אורתודוקסיים של באואר, ובאביב 1842 פוטר באואר מתפקידו בבון. הוא מעולם לא החזיק במשרה אקדמית נוספת בארבעים השנים הנותרות לחייו, ובמקום זאת פרש לנכס קטן בריקסדורף (Rixdorf) ליד ברלין, שם תמך בעצמו לזמן מה בעבודה בחנות הטבק של משפחתו תוך שהוא ממשיך לכתוב ולפרסם באופן עצמאי.
השאלה היהודית והקרע עם מרקס
חיבורו של באואר משנת 1843 Die Judenfrage (השאלה היהודית) טען כי האמנציפציה של יהודי פרוסיה על בסיס זהות דתית מסוימת אינה לגיטימית – שחירות אמיתית דורשת ויתור על כל הקשרים הפרטיקולריים לעבר, דרישה שהחיל על נוצרים ויהודים כאחד ולא על זהות יהודית בלבד להדרה מיוחדת. מרקס הגיב ישירות בחיבור משלו באותו כותרת, והקשר האינטלקטואלי בין שני הגברים, שהחל כאשר באואר היה מורהו של מרקס, הידרדר לעוינות גלויה: מרקס ואנגלס (Engels) תקפו את באואר בשמו גם ב-המשפחה הקדושה (1844) וגם ב-האידאולוגיה הגרמנית (1845–46), שלאחריהן שני המחנות ניתקו קשר לחלוטין. עשורים מאוחר יותר, בהספד משנת 1882, הכיר אנגלס בכל זאת בחשיבותו של באואר לביקורת הדתית הסוציאליסטית – ויתור מאולץ ולאחר המוות מיריב ותיק.
מדוע ברונו נקרא גאון
תביעתו של באואר לגאונות אינטלקטואלית נשענת על תיעוד של הקדמת מחקר: השערות מקראיות שנדחו כשערורייתיות במאה שלו, שמחקר המיינסטרים מתייחס אליהן כעת כסבירות או נכונות, ומסגרת פילוסופית – מה שחוקרים אחרונים מכנים "פרפקציוניזם פוסט-קאנטיאני" המתייחס לחירות כאל כיבוש היסטורי ולא כאל יעד קבוע מראש – מקורית מספיק כדי לעורר עדיין פרשנויות מתחרות בקרב מומחים כיום. אישורו של אלברט שווייצר לחדות שאלותיו, שהוצע על ידי חוקר ללא סיבה להחניף לו, הוא פסק דין חיצוני חזק באמת. מקרה הנגד הכן הוא חמור: כתיבתו המאוחרת של באואר, במיוחד תרומותיו ל-Staats- und Gesellschafts-Lexikon השמרני, הצהירה על הבחנות גזעיות שיצרו את מה שה-New World Encyclopedia מכנה "פער בלתי עביר בין יהודים לאירופאים", התקשחות לאנטישמיות שהשפיעה מאוחר יותר על הוגים אנטישמיים ושאף הערכה של האינטלקט שלו לא יכולה להשמיט בכנות. גאונותו, במילים אחרות, הייתה אמיתית וטקסטואלית וביקורתית באופן ספציפי – יכולת מוכחת לראות דרך ההנחות של תחום שהוכשר להגן עליו – אך היא החמיצה בעשורים האחרונים שלו לעמדות שמעריציו כיום צריכים להפריד באופן פעיל מההישגים שהם עדיין זוקפים לזכותו.
מורשת
באואר, שמעולם לא נישא והוגלה מחיי האקדמיה הרשמיים לאחר 1842, מת ב-13 באפריל 1882, בגיל שבעים ושתיים, בחווה הקטנה שקנה ליד ריקסדורף. רוב תפוקתו העצומה נותרה ללא תרגום מגרמנית, ומוניטין שלו הוחשך זמן רב על ידי היריבויות הפוליטיות – בעיקר עם מרקס – ששלטו בקרבות האינטלקטואליים של תקופתו. חקר המקרא העכשווי, לעומת זאת, חזר יותר ויותר להכיר בו כחלוץ אמיתי של "הביקורת הגבוהה" שהפכה מאוחר יותר לשיטה סטנדרטית בתחום, גם כאשר היסטוריונים של רעיונות ממשיכים להתמודד עם האופן שבו אותו מוח שחזה את חקר הבשורות המודרני ייצר גם כמה מתיאוריות הגזע המכוערות ביותר של תקופתו.