בוריס קרויט: הכנר שלמד ויולה בשלושה ימים
כאשר עמית חלה והיה צורך בנגן ויולה לקונצרט, בוריס קרויט — כנר בהכשרתו, ללא ניסיון בכלי הגדול יותר — למד לנגן בויולה בשלושה ימים. זה היה תעלול מסיבות שהפך לעבודת חיים: קרויט ימשיך לבלות שלושה עשורים כנגן הויולה של רביעיית המיתרים של בודפשט, אחת מהרכבי הקאמרי המפורסמים ביותר של המאה העשרים, כשהוא מעגן את צלילה מתוך כלי שהוא הרים כמעט במקרה.
התחלות באודסה
קרויט נולד ב-3 ביוני 1897 באודסה, אז חלק מהאימפריה הרוסית, למשפחה יהודית — אביו אוסיפ סוחר טבק, אמו ציפה הידועה כססיליה. הדירה של המשפחה באודסה, ברובע היהודי של העיר, הייתה מקום מפגש לאינטלקטואלים רדיקליים, כולל קרובי משפחה של לאון טרוצקי, מה שנתן לקרויט הצעיר חשיפה מוקדמת למשק בית של תסיסה פוליטית לצד הכשרתו המוזיקלית. הוא החל בכינור עם דייר שהיה סטודנט לאמנות לפני שנרשם למכללה הקיסרית למוזיקה של אודסה תחת מקס פידמן (Max Fiedemann), כשהוא עורך את הופעת הבכורה שלו בקונצרט בגיל תשע. שנה לאחר מכן, בגיל עשר, הוא עבר לברלין ללמוד בקונסרבטוריון שטרן (Stern Conservatory) תחת אלכסנדר פידמן, כשדרכו משולמת על ידי הבנקאי פרנץ פון מנדלסון (Franz von Mendelssohn), שסיפק מלגה והשאיל לו כינור סטוריוני (Storioni) — פטרונות בקנה מידה השמור בדרך כלל לילדי הפלא יוצאי הדופן ביותר. קרויט סיים את לימודיו ב-1913 עם מדליית הזהב של גוסטב הולנדר.
מוזיקאי עובד בברלין של ויימאר
קרויט בנה קריירת קונצרטים פעילה ככנר ומוזיקאי קאמרי בשנים שלאחר סיום הלימודים, כשהוא מופיע תחת המנצחים ריכרד שטראוס ואריך קלייבר ומופיע לצד פבלו קזאלס, ארתור שנאבל וארתור רובינשטיין. הוא הקים רביעיית מיתרים משלו ב-1921, ובהמחשה בולטת של יכולת ההסתגלות המוזיקלית שלו, ניגן בויולה ברביעיית גוארנרי (Guarneri Quartet) המקורית מ-1927 עד 1934 — אותו כלי שבו הרים לראשונה בהתראה של שלושה ימים. הוא נכח בהופעה הראשונה שלאחר מלחמת העולם הראשונה של "פיירו הסהרורי" (Pierrot Lunaire) של שנברג ב-1924, קונצרט שהיה צריך לעמוד בפני הפרעה מצד מפגינים אנטי-מודרניסטים לפני שיצא לדרך. כדי לגמור את החודש במהלך שנות ה-20, קרויט עבד גם במוזיקה פופולרית, כשהוא מופיע בג'אז ומוביל תזמורת טנגו תחת שם הבמה "טינו ולריו" (Tino Valerio) — מגוון רחב בצורה יוצאת דופן עבור בוגר קונסרבטוריון בעל הכשרה קלאסית מדורו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בריחה מאירופה
בשנת 1932 נישא קרויט לסופי "סוניה" בלומין (Sophie "Sonya" Blumin), רקדנית בלט וסטודנטית למשפטים ילידת ליטא; בתם יאנה נולדה בשנה שלאחר מכן. ככל שהרדיפה הנאצית התגברה ברחבי גרמניה, קרויט החל לחפש התקשרויות מחוץ למדינה, ובמקום לקבל משרת תזמורת שהוצעה בתל אביב, הוא נענה להזמנה מהכנר הראשון יוזף רויסמן (Josef Roisman) להצטרף לרביעיית המיתרים של בודפשט, והפך לנגן הויולה שלה ב-31 באוגוסט 1936.
שלושה עשורים עם רביעיית בודפשט
קרויט נשאר נגן הויולה של רביעיית המיתרים של בודפשט למשך שארית חייו הפעילים של ההרכב, עד שהתפרק ב-1967 — רצף של יותר משלושים שנה לצד רויסמן, הכנר השני אלכסנדר שניידר (Alexander Schneider) והצ'לן מישה שניידר (Mischa Schneider). כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הרביעייה מצאה את עצמה בארצות הברית וקיבלה תושבות בספריית הקונגרס, כשהיא מופיעה בסדרת קונצרטים שנתית באולם קולידג' (Coolidge Auditorium) על סט כלי סטרדיוואריוס שהספרייה השאילה להם, בנוסף לויולת דקונט (Deconet) שקרויט החזיק וניגן בה. משפחת קרויט התיישבה בצפון-מערב וושינגטון די.סי., והפכה לאזרחים אמריקאים ב-1944, כשהם מארחים ערבי תרבות שמשכו מוזיקאים בולטים ודמויות פוליטיות כאחד. מאוחר יותר, הרביעייה החזיקה בתושבות באוניברסיטת באפלו, כשהיא נותנת את שלוש הופעותיה האחרונות שם בפברואר 1967.
מורה לדור הבא
ככל שפעילות רביעיית בודפשט דעכה באמצע שנות ה-60, קרויט הצטרף לסגל בבית הספר ופסטיבל המוזיקה מרלבורו (Marlboro Music School and Festival), שם אימן את רביעיית גוארנרי שזה עתה הוקמה — קבוצה שאת שמה הוא עצמו הציע, כשהוא קושר את הקריירה המוקדמת שלו במעגל מלא חזרה להרכב שעזר להקים עשורים קודם לכן. הוא הפך למנטור לפסנתרן מארי פרחיה (Murray Perahia), שכינה את קרויט "בן החסות המוזיקלי" שלו, והכנר חיימה לארדו (Jaime Laredo) זיכה אותו מאוחר יותר כאחת ההשפעות המוזיקליות הגדולות בחייו. מבקר המוזיקה מייקל שטיינברג (Michael Steinberg), שהכיר אותו אישית, זכר את קרויט כ"אדם בעל חום, קסם והומור נדירים, שדיבר בנדיבות, בתפיסה, ועם חוסר כבוד נעים, על עמיתיו" — דיוקן של מוזיקאי שהשפעתו התרחבה הרבה מעבר לנגינה שלו אל המזג שהביא לחדר.
מדוע בוריס מכונה גאון
הבסיס הספציפי והמתועד לכינוי קרויט כגאון צר יותר מטענה רחבה על גדולה מוזיקלית, וכדאי לציין זאת במדויק: הוא החזיק ביכולת הסתגלות מאולתרת כמעט, שהוכחה באופן קונקרטי על ידי שליטה בכלי שונה לחלוטין — ויולה, עם המפתח, מיקום היד והרפרטואר השונים שלה — בשלושה ימים בתנאי חירום, ואז בניית כהונה של שלושים ואחת שנים המגדירה קריירה על אותו כלי בתוך אחת הרביעיות המוערכות ביותר בהיסטוריה. זוהי צורה נדירה של אינטליגנציה מוזיקלית: הטמעה טכנית מהירה בשילוב עם רגישות הרכב שנתנה לו להשתלב בצורה חלקה בצליל קבוצתי במקום להפגין אינדיבידואליות של סולן. זה לא, על פי הראיות שנאספו כאן, תואם על ידי מוניטין מתועד כמלחין או מחדש של רפרטואר — הגאונות של קרויט, ככל שהרקורד תומך בה, הייתה פרשנית ומסתגלת ולא יצירתית במובן המקובל בדרך כלל על ידי מילה זו, ואף אחד מהמקורות שנמצאו כאן לא מצטט מבקר בן זמנו המשתמש ב"גאון" עליו ישירות; השבחים ברקורד, משטיינברג ומסטודנטים כמו פרחיה ולארדו, מתמקדים בחום, חונכות ומוזיקליות הרכב ולא בווירטואוזיות יחידנית.
מורשת
לאחר שאובחן עם סרטן קיבה ב-1968, קרויט ערך את הופעתו הציבורית האחרונה ב-18 באוקטובר 1969, כשהוא מנגן את חמישיית המיתרים של בטהובן באולם אליס טאלי (Alice Tully Hall), ומת פחות מחודש לאחר מכן, ב-15 בנובמבר 1969, בבית החולים הצרפתי במנהטן, בגיל שבעים ושתיים. רביעיית גוארנרי, ההרכב שאת שמו בחר, הופיעה בהלווייתו, ופרחיה הקדיש סרבנד של באך לזכרו ברסיטל שלאחר מכן. בתו יאנה המשיכה לקריירה בהפקת טלוויזיה, וזכתה במועמדות לאמי עבור ספיישל מפצח האגוזים עם מיכאיל ברישניקוב לפני מותה ב-2008, ונכדו אנתוני ברנדט (Anthony Brandt) הוא כיום מלחין ופרופסור בבית הספר למוזיקה שפרד של אוניברסיטת רייס — קו מוזיקלי שרץ, בדרכו שלו, מהרובע היהודי של אודסה דרך ספריית הקונגרס ואל תוך ההווה.