בוגדן פנייבסקי (Bohdan Pniewski): האדריכל שבנה את ורשה מחדש פעמיים
ב-19 בנובמבר 1965 נפתח מחדש התיאטרון הגדול (Grand Theatre) בכיכר התיאטרון (Plac Teatralny) בוורשה, מאחורי הטורים הניאו-קלאסיים שהקים אנטוניו קוראצי (Antonio Corazzi) בשנות ה-30 של המאה ה-19, ואשר פצצות גרמניות הותירו עומדים על תילם ב-1939 לאחר שהחריבו את כל מה שמאחוריהם. המבנה המשוחזר הכיל 1,841 מושבים ונחשב לאחד התיאטראות המרשימים והמצוידים ביותר באירופה. האדריכל שהקדיש שני עשורים ועשרות תיקונים כדי להגיע לתוצאה זו הלך לעולמו ב-5 בספטמבר, עשרה שבועות קודם לכן, ולא זכה לראות את המסך עולה.
חייל לפני שהיה אדריכל
בוגדן ויקטור קז'ימייז' פנייבסקי (Bohdan Wiktor Kazimierz Pniewski) נולד בוורשה ב-26 באוגוסט 1897, בנם של הבנקאי ויקטור פנייבסקי והלנה לבית קישקובסקה (Kieszkowska). השכלתו נקטעה שוב ושוב בשל קריסת המדינה הפולנית והקמתה מחדש. הוא למד בבית ספר תיכון בין 1906 ל-1914, לאחר מכן בבית ספר טכני ומכני, ורק בשנת 1917 התקבל לפקולטה לאדריכלות באוניברסיטה לטכנולוגיה בוורשה (Warsaw University of Technology), לאחר שנכשל בניסיונו הראשון להתקבל.
אחר כך המלחמות קראו לו. הוא שירת כצופר וכחייל בארגון הצבאי הפולני (Polish Military Organisation), השתתף בפריקת הכוחות הגרמניים מנשקם עם קריסת הכיבוש, ולחם במלחמה הפולנית-סובייטית של 1920, שם נפצע ועוטר בצלב הגבורה. הוא חזר ללימודיו וסיים בהצטיינות בתחילת 1923 עם עבודת תזה על בניין בורסה – גבר צעיר שירה בנשק בהגנה על מדינה שרק עתה שבה להתקיים, וכעת תכנן את מוסדותיה הפיננסיים.
עשור הווילות
עבודתו המוקדמת השתייכה לאוונגרד הפונקציונליסטי: מושבת הדיור "שלונה" (Słońce) במוקוטוב ב-1928, ושכונת "סטז'חה אורז'נדניצ'ה" (Strzecha Urzędnicza) בז'וליבוז'. אך שנות ה-30 הפכו אותו לאדריכל הפרטי המבוקש ביותר בפולין, והסגנון השתנה. הוא בנה בתים מודרניסטיים מפוארים שנשאו התייחסויות עדינות למסורת – כולל הווילה שלו בשדרת נא סקארפיה (Na Skarpie) בשנים 1934–1935 ובית הארחה בקריניצה עבור יאן קיפורה (Jan Kiepura), הטנור שהיה אז הפולני המפורסם ביותר. ב-1928 זכה בתחרות לתכנון הצירות הפולנית בסופיה; הבניין משמש עד היום כשגרירות. בין 1935 ל-1939 בנה את בתי המשפט גרודזקי (Grodzki Courts) בוורשה. המבנה הלא ממומש שלו, מקדש ההשגחה האלוהית, שתוכנן בשנות ה-30, נכשל בשל עלויות ומחלוקות.
אדריכל החצר של בק
בשנת 1938 שיפץ את ארמון בריל (Brühl Palace) עבור משרד החוץ של יוזף בק (Józef Beck), הקולונל שניהל את מדיניות החוץ הפולנית בשנים האחרונות לפני הקטסטרופה. זו הייתה ההזמנה הממשלתית הבולטת ביותר של התקופה, והיא ליוותה את פנייבסקי למשך שארית חייו: מבקריו לאחר המלחמה כינו אותו בלעג "אדריכל החצר של בק". התווית נשאה האשמה ממשית – שהוא היה אדם שעבד עבור כל מי שהחזיק בארמון.
הוראה בסתר
תחת הכיבוש הגרמני, כאשר ההשכלה הגבוהה הפולנית הוצאה מחוץ לחוק ומוריה נרדפו, פנייבסקי לימד אדריכלות באופן בלתי חוקי, וניהל שיעורים במקומות מסתור עבור האוניברסיטה לטכנולוגיה בוורשה והאקדמיה לאמנויות יפות. כמעט אף אחד מתכנוניו מתקופת המלחמה לא נבנה. זהו החלק ברקורד שלו שעונה על הטענה של "אדריכל החצר" באופן הישיר ביותר: הסיכון היה מוות, והגמול היה אפס.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בנייה עבור משטר שלא בטח בו
השחרור לא החל בצורה חלקה. הוא גורש מהאקדמיה לאמנויות יפות והורחק זמנית מהוראה באוניברסיטה. לאחר מכן המדינה החדשה גילתה שהיא זקוקה לו. ורשה נהרסה באופן שיטתי והיה צורך לבנותה מחדש במהירות, ולא נותרו אדריכלים רבים שיכלו לעשות זאת ברמה הנדרשת.
ההזמנות שבאו לאחר מכן הן עמוד השדרה המוסדי של ורשה הקומוניסטית: הבנק הלאומי של פולין ב-1948; בניין הרדיו הפולני; שכונת "שוסה קרקובסקה" (Szosa Krakowska) באוקוטה; הארכיון הממלכתי ברחוב הנקייביץ'; ה"דום חלופה" (Dom Chłopa), או בית האיכר, בשנים 1957–1962, שלעיתים קרובות מדורג בין עבודותיו הטובות ביותר; והחשוב מכולם, השיקום של הסיים (Sejm), הפרלמנט הפולני.
המחיר היה התערבות מתמדת. פקידים הסירו פרטים מבניין הרדיו ומהבנק הלאומי, ואלמנטים של ריאליזם סוציאליסטי נכפו על עיצובים שעצמותיהם היו עדיין של שנות ה-30. תגובתו של פנייבסקי הייתה טקטית ולא הירואית: הוא הבריח את רעיונותיו האמיתיים אל תוך חללי הפנים, שם הוועדות בחנו פחות מקרוב. זו אינה דרך מפוארת לעסוק באדריכלות. זו הייתה, בפולין שבין 1949 ל-1956, כמעט הדרך היחידה.
התיאטרון מאחורי החזית של קוראצי
התיאטרון הגדול היה הדבר הקשה ביותר שעשה אי פעם, והוא גזל עשרים שנה. קוראצי וכריסטיאן פיוטר אייגנר (Chrystian Piotr Aigner) תכננו את המקור בין 1825 ל-1833; הוא נפתח עם האופרה הספר מסביליה ונהרס בקרב על ורשה ב-1939, כשרק החזית הקלאסית נותרה. פנייבסקי עבד על השיקום מ-1945 ועד מותו, תחת פיקוחו של המנהל ארנולד שיפמן (Arnold Szyfman), דרך עשרות תיקונים שהתישו אותו באופן ניכר.
מה שיצר לא היה שחזור. מאחורי חזית מהמאה ה-19 ששומרה הוא הכניס בית אופרה מודרני עם מכשור במה עכשווי, בגודל החורג בהרבה מהמקור. הפשרה שהוא מגלם – עור היסטורי, גוף מהמאה ה-20 – היא הפשרה של ורשה שלאחר המלחמה עצמה.
מדוע בוגדן נחשב לגאון
תלמידיו כינו אותו "נסיך האדריכלות", והמונים עמדו בתור לייעוץ אצלו באוניברסיטה. זהו מקור התואר, וכדאי לדייק במה שהוא הכיר בו: לא בהברקה תיאורטית, אלא בשליטה פורמלית שתלמידיו יכלו לראות ולא יכלו לשחזר. הוא העלה חלק מזה על הכתב בקומפוזיציה ועיצוב באדריכלות (Composition and Design in Architecture) בשנת 1946 והותיר אחריו גוף גדול של כתבים שלא פורסמו בנושא תיאוריה אדריכלית.
המיומנות הספציפית הייתה קומפוזיציונית. פנייבסקי יכול היה לקחת הנחיה בלתי אפשרית – חזית שלמה משנות ה-30 עם חלל ריק מופצץ מאחוריה, בנק שהצנזורים הסירו ממנו קישוטים, פרלמנט למדינה שלא בטחה בו – ולמצוא סדר אדריכלי עקבי בתוך המגבלה. הוא עבד עם רגישות יוצאת דופן לחומרים ולדרך שבה נפח מודרני יכול לשבת לצד נפח מסורתי בלי שאף אחד מהם ייראה נבוך. מיומנות זו קרובה יותר לנגינה מאשר להמצאה: הוא לא רקח שפה חדשה אלא ניגן בשפה קיימת עם שליטה שכמעט לאף אחד אחר בפולין לא הייתה.
יש לציין את הטיעון שכנגד בבירור. פנייבסקי בנה עבור ממשלת הקולונלים, לאחר מכן עבור המדינה הסטליניסטית, והלעג על "אדריכל החצר של בק" לא היה חסר בסיס. הוא קיבל פשרות של ריאליזם סוציאליסטי במקום לסרב להזמנות. המוניטין שלו הוא לאומי בעיקרו: מחוץ לפולין הוא בקושי ידוע, והוא אינו שייך לשום תנועה בינלאומית שההיסטוריה שלה דורשת אותו. ועבודותיו הגדולות ביותר הן שיתופי פעולה עם הנסיבות – התיאטרון הגדול הוא הבניין של קוראצי בדיוק כפי שהוא שלו.
מה ששורד את הטיעון שכנגד הוא הרקורד של שנות הכיבוש, והמבנים. אדם שמלמד תחת סיכון להוצאה להורג ואז מקדיש עשרים שנה לתיאטרון אחד אינו איש חצר. הוא היה אומן בעל משמעת יוצאת דופן שקרה לו לחיות במקום הגרוע ביותר באירופה להיות בו אומן.
מורשת
פנייבסקי מת בוורשה ב-5 בספטמבר 1965, לאחר שהעניק לעיר את כל חייו המקצועיים ובנה מחדש חלק ניכר ממנה. הפרלמנט שלו עדיין מתכנס, הבנק שלו עדיין עומד, השגרירות שלו בסופיה עדיין מניפה את הדגל הפולני, ובית האופרה שלא זכה לראות את פתיחתו פועל כבר שישים שנה מאחורי הטורים של קוראצי – חזית מפולין אחת, בניין מאחרת, מאוחדים על ידי שיקול הדעת של אדם אחד.