ברטולט ברכט (Bertolt Brecht): האיש שאמר לך שזה מחזה
ב-30 באוקטובר 1947 ישב ברטולט ברכט מול ועדת הבית לפעילות אנטי-אמריקאית ועשה משהו שאף אחד מעשרת אנשי הוליווד לא ניסה לעשות. הוא ענה על כל שאלה. הוא ענה עליהם באנגלית כבדת מבטא, באריכות, בבדיחות עקומות, וכל כך באופן בלתי מובן שהוועדה לא חילצה מאומה. הוא הכחיש שהצטרף למפלגה הקומוניסטית, וזה היה נכון. למחרת עזב את ארצות הברית ולא חזר מעולם. זו הייתה הופעה במובן המדויק שבו בילה עשרים וחמש שנים בתיאוריות: הקהל יכול לראות את המנגנון, והוא עבד בכל מקרה.
אאוגסבורג
אויגן ברטולד פרידריך ברכט נולד ב-10 בפברואר 1898 באאוגסבורג, לברטולד פרידריך ברכט, שניהל מפעל נייר, ולסופי ברזינג. זה היה משק בית בורגני נוח רווי אדיקות – הפייטיזם של סבתו ומסירותה של אמו העניקו לו שטף מקראי שמעולם לא עזב את כתיבתו, לא משנה לאן הרחיק לכת שמאלה.
בגיל שש עשרה הוא ראה את חבריו לספסל הלימודים נבלעים בצבא וכמעט גרם לגירושו בגין מאسا שכינתה את dulce et decorum est pro patria mori תעמולה זולה. כדי להתחמק מגיוס הוא ניצל דחיית שירות לסטודנט לרפואה באוניברסיטת מינכן ב-1917, ולמד דרמה תחת ארתור קוצ'ר, שהכיר לו את האיקונוקלסט פרנק ודקינד. גויס בכל זאת בסתיו 1918, הוא שימש כחובש במרפאה למחלות מין באאוגסבורג בחודש האחרון של המלחמה.
בן לילה
בעל (Baal), המחזה הראשון שלו, צמח מתוך ויכוח בסמינר של קוצ'ר ב-1918. תופים בלילה בא בעקבותיו בפברואר 1919. עד 1922 הכריז המבקר הרברט אירינג כי "בגיל 24 הסופר ברט ברכט שינה את פני הספרות של גרמניה בן לילה", ובנובמבר זכה ברכט בפרס קלייסט עבור שלושת מחזותיו הראשונים. הוא כבר שינה את שמו לברטולט כדי שיתחרז עם שם המשפחה של שותפו לעבודה ארנולד ברונן – רמז קטן לאופן שבו חשב על זהות.
הוא נישא לזמרת האופרה מריאן צוף ב-1922; בתם האנה הפכה לשחקנית. הוא עבר לברלין בספטמבר 1924 כדי לעבוד כדרמטורג עוזר תחת מקס ריינהרדט בתיאטרון דויטשה. אדוארד השני שלו, שעובד עם ליון פויכטוונגר, היה ניסיונו הראשון בכתיבה שיתופית, ואדם הוא אדם (1925–26) היה התוצר הראשון של מה שהפך ידוע כקולקטיב ברכט – קבוצת החברים והעמיתים המשתנה שעליה הסתמך מאז ואילך.
גרוש
בשנת 1927 החל לעבוד עם המלחין קורט וייל. העיבוד החדש שלהם לאופרת הקבצנים של ג'ון גיי (Beggar's Opera) כאופרת בגרוش (The Threepenny Opera) עלה ב-1928 והפך ללהיט הגדול ביותר בברלין של העשור, כשהוא משנה לצמיתות את מה שיכולה להיות מחזמר. "מאק הסכין" ו-"שיר אלבמה" נמלטו לחלוטין מהתיאטרון; בוב דילן ציטט מאוחר יותר את "הפיראטית ג'ני" כהתגלות שעיצבה מחדש את כתיבת השירים שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בסביבות אותו זמן קרא ברכט את מרקס. "כשקראתי את הקפיטל של מרקס," אמר, "הבנתי את המחזות שלי." עם אליזבת האופטמן הוא כתב את הלרשטוקה (Lehrstücke), מחזות לימוד צנועים לארגוני פועלים, ומארווין פיסקאטור הוא למד מה בימוי רדיקלי יכול לעשות. הוא נישא לשחקנית הלנה וייגל ב-1930.
חמש עשרה שנים במקום אחר
הוא ברח מגרמניה בפברואר 1933 ולא הפסיק לנוע במשך חמש עשרה שנים: פראג, ציריך, פריז, ואז שש שנים בסוונדבורג (Svendborg) שבאי הניסני פונן, לשם באו להתארח וולטר בנימין והאנס אייזלר. ואז סטוקהולם ב-1939, ואז הלסינקי כאשר גרמניה פלשה לדנמרק ולנורווגיה, ואז – על ויזה אמריקאית ב-1941 – סנטה מוניקה, במושבת הגולים שכינתה את עצמה ויימאר על האוקיינוס השקט.
הגלות הפיקה כמעט את כל מה שנקרא עליו כיום: חיי גלילאו (1937–39), אמא אומץ וילדיה (1938–39), הנפש הטובה מסצ'ואן (1939–42), עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי (1941) ומעגל הגיר הקווקזי (1943–45). בקליפורניה פגש את צ'ארלס לוטון ובנה את גלילאו האנגלי יחד איתו, וכתב את גם התליינים מתים! (1943) עבור פריץ לאנג – קרדיט הוליוודי היחיד שלו.
האנסמבל הברלינאי
לאחר שנה בציריך התיישב במזרח ברלין, ובנובמבר 1949 פתחו הוא ווייגל את האנסמבל הברלינאי בתיאטרון דויטשה עם אמא אומץ. הוא הפך לחברת ההפקות המשפיעה ביותר בתיאטרון המודרני. ברכט ערך חזרות באיטיות אובססיבית – חלק מההפקות לקחו שישה חודשים – ובעונת 1954–55 זכתה החברה בפרס ההפקה הטובה ביותר בתיאטרון העמים בפריז.
התיאוריה שעבורה התקיים להוכיח הייתה תיאטרון אפי, שנבנה מתוך הניסויים של פיסקאטור ומאיירהולד וכיוון אל מטריאליזם דיאלקטי. הוא סירב לקתרזיס. היכן שדרמה קונבנציונלית מזמינה את הצופה להרגיש, זו של ברכט מזמינה אותו לשפוט. המנוע היה אפקט הזרות (Verfremdungseffekt) – הפשטת אירוע "מאיכותו המובנת מאליה, המוכרת, הברורה מאליה" כדי לייצר השתאות. השיטות היו פשוטות: שחקנים פונים לקהל, תאורה חזקה וגלויה, שירים קוטעים, שלטים המכריזים על מה שעומד לקרות, טקסט המדובר בגוף שלישי או בזמן עבר. הנקודה הייתה שאם הקהל יכול לראות שהמחזה בנוי, הוא עשוי להבין שגם המציאות שלו בנויה – ולכן ניתנת לשינוי.
הוא שמר על אזרחותו האוסטרית, זכויות היוצרים השוויצריות שלו וחשבונות הבנק הזרים שלו. הוא קיבל את פרס השלום של סטלין ב-1954.
מדוע ברטולט נקרא גאון
ברכט הוא אחד הדמויות הבודדות בכל רשימה של גאונים שהטענה שלהן נשענת על המצאה תיאורטית אמיתית ולא על ביצוע בלבד. אפקט הזרות הוא רעיון עובד על האופן שבו מוחות מעבדים נרטיב: אמפתיה משביתה שיפוט, כך שאם אתה רוצה שקהל יחשוב פוליטית אתה חייב קודם לשבור את הכישוף. לאחר מכן הוא הוכיח זאת פעמיים – בגוף של מחזות שעדיין מועלים בכל מקום, ובחברה שלימדה את העולם כיצד להעלות אותם על הבמה. ריימונד ויליאמס שפט את יצירתו כ"חשובה והמקורית ביותר בדרמה האירופית מאז איבסן וסטרינדברג"; פיטר בורגר כינה אותו "הסופר המטריאליסט החשוב ביותר בזמננו". השפעותיו עברו הישר מן התיטרון אל הקולנוע, ועיצבו את גודאר, פאסבינדר ושטראוב-הוייה (Straub-Huillet).
המקרה הנגדי הוא רציני באופן יוצא דופן, ויש לו שני חלקים. הראשון הוא המחברות. שיטתו של ברכט הייתה קולקטיבית בעיצובה, והקרדיט לא חולק בהתאם: אליזבת האופטמן כתבה יחד את אופרת בגרוש וסוף שמח, מרגרטה שטפין ורות ברלאו תרמו לאורך שנות הגלות, ואדם הוא אדם כלל ידיים רבות. פרדריק ג'יימסון טען כי יש להבין את "ברכט" בצורה הטובה ביותר כנושא קולקטיבי ולא כאדם. ברכט עצמו הגיע קרוב להודות בכך: "כל אחד יכול להיות יצירתי; זה האתגר של שכתוב אנשים אחרים שמהווה אתגר."
השני הוא מוסרי. הוא שתק דרך הטוהרים והמשפטים המבויימים של הסובייטים, כולל הרצח בגולאג של חברתו השחקנית קארולה נהר. בתחילה הוא גיבה את דיכוי ההתקוממות של 1953 על ידי הרשויות במזרח גרמניה, ואז כתב את "די לוסונג" (Die Lösung) הסרדוני ששאל האם יהיה פשוט יותר עבור הממשלה "לפזר את העם ולבחור אחר" – שיר שלא פרסם. פריץ רדאץ כינה את עמדתו שבורה, בריחה מבעיית הסטליניזם. האיש שבנה תיאטרון שיגרום לקהל לסרב לאשליה בילה שלושים שנה בסירוב להחיל את השיטה על עצמו.
מורשת
הוא מת מהתקף לב בברלין ב-14 באוגוסט 1956, בגיל חמישים ושמונה; הביוגרף שלו סטיבן פארקר איתר את הסיבה לקדחת שיגרון ילדות שהגדיבה את ליבו, וציין את "יכולתו להפוך חולשה פיזית שפלה לכוח אמנותי שאין שני לו". הוא קבור בבית הקברות דורותנשטאדט (Dorotheenstadt Cemetery). הלנה וייגל ניהלה את האנסמבל הברלינאי עד למותה ב-1971. הוא כתב מאות שירים מאז 1914, כשהוא שאב השראה מבלדות עם, שאנסונים, ויון ורמבאו, שמהם שירי סוונדבורג (Svendborger Gedichte) של 1939 היה האוסף האחרון שפורסם בחייו. המחזות האריכו ימים מעבר לפוליטיקה, דבר שאותו אולי מצא כמלמד.