ברטיל אולין: הכלכלן שבילה שלושים שנה בהפסד בבחירות ובניצחון בוויכוח

בשנת 1929, כלכלן שוודי בן שלושים קרא תיגר בכתובים על ג'ון מיינארד קיינס (John Maynard Keynes) בנוגע לאופן שבו פיצויי המלחמה של גרמניה יעברו בפועל דרך הכלכלה העולמית — ויצא מהחילופים הללו כשבידיו רעיונות מושחזים שיעצבו מחדש את האופן שבו כלכלנים חושבים על תשלומים בינלאומיים. ברטיל אולין בילה את ארבעת העשורים הבאים בביצוע שני תפקידים שכמעט אינם חופפים: הובלת המפלגה הליברלית של שוודיה במשך יותר מעשרים שנה באופוזיציה הפרלמנטרית, ובניית תיאוריית הסחר שתזכה אותו בפרס נובל לכלכלה בשנת 1977.

בנו של פקיד מחוז סקונה

אולין נולד ב-23 באפריל 1899 בקליפן (Klippan), במחוז סקונה (Scania) השוודי, אחד משמונת ילדיהם של אליס אולין, פקיד ממשלתי ומוציא לפועל, ואינגבורג אולין, שהסימפתיה הפוליטית השמאלית-ליברלית שלה, שעוצבה על ידי הפוליטיקאי הרפורמיסטי קארל סטאף (Karl Staaff), הותירה חותם גלוי על הפוליטיקה של בנה. הוא היה מחונן אקדמית: תואר ראשון מאוניברסיטת לונד (Lund University) בגיל שמונה-עשרה ב-1917, תואר שני בכלכלה מבית הספר לכלכלה של שטוקהולם (Stockholm School of Economics) ב-1919, תואר שני נוסף מאוניברסיטת הרווארד (Harvard) ב-1923, ודוקטורט מאוניברסיטת שטוקהולם (Stockholm University) ב-1924 בגיל עשרים וחמש, בהנחיית הכלכלן גוסטב קאסל (Gustav Cassel). בתו, אן ויבל (Anne Wibble), כיהנה לימים כשרת האוצר של שוודיה בשנים 1991 עד 1994, מקרה נדיר של קריירה במדיניות כלכלית החוזרת על עצמה ישירות לאורך דור.

בניית תיאוריית הסחר

הקריירה האקדמית של אולין הובילה אותו למשרת פרופסור באוניברסיטת קופנהגן (University of Copenhagen) בין השנים 1925 ל-1930, ולאחר מכן חזרה לשטוקהולם כפרופסור לכלכלה בבית הספר לכלכלה של שטוקהולם בין 1930 ל-1965, בקתדרה שהוחזקה בעבר על ידי מורו המשפיע אלי הקשר (Eli Heckscher). הישגו התיאורטי המרכזי, שפורסם בספר מסחר בין-אזורי ובינלאומי (Interregional and International Trade) בשנת 1933, לקח תובנה שהקשר שרטט קודם לכן ופיתח אותה למה שנודע כמודל הקסקר-אולין: הטענה כי דפוס הסחר של מדינה נובע מההקצאות היחסיות של הון ועבודה שבידיה, כך שמדינות עתירות הון נוטות לייצא מוצרים עתירי הון בעוד שמדינות עתירות עבודה מייצאות מוצרים עתירי עבודה. המודל דורש מערכת תנאים ספציפית — הקצאות גורמים לא שוות בין מדינות סוחרות, מוצרים השונים בדרישות הגורמים שלהם, הון ועבודה נייחים, סחר ללא חיכוך והעדפות צרכנים דומות באופן רחב — הנחות שהפכו אותו לכלי תיאורטי נקי גם כאשר המציאות התגלתה כמבולגנת יותר. עבודתו האמפירית המאוחרת של וסילי לאונטיף (Wassily Leontief) מצאה שארצות הברית, למרות היותה עתירת הון, ייצאה למעשה מוצרים עתירי עבודה באופן יחסי, ממצא שנודע כפרדוקס לאונטיף וסיבך, מבלי למחוק, את מעמדו של המודל כמסגרת יסוד בכלכלה בינלאומית.

הוויכוח על קיינס

החילופים של אולין עם קיינס ב-1929 נגעו בבעיית ההעברה: האם גרמניה יכולה באמת לשלם את פיצויי מלחמת העולם הראשונה שלה מבלי שההעברה עצמה תערער את שער החליפין ואת הכלכלה הגרמנית. קיינס חשש שהמכניקה של העברת סכום כה גדול בעולם תטיל בעצמה עלויות הרסניות; אולין טען שמנגנוני ההתאמה הקלאסיים היו חזקים יותר ממה שקיינס הודה. הדיון, שנערך בדפי כתב העת Economic Journal בין שניים מהמוחות הכלכליים החדים של התקופה, נחשב כיום לפרק מכונן בתיאוריה המודרנית של תשלומים בינלאומיים והעברות הון — מקרה שבו אקדמאי שוודי צעיר עמד על שלו בוויכוח ישיר עם הכלכלן המפורסם ביותר בעולם דובר האנגלית.

עבודה בחבר הלאומים וממשלת מלחמה

מעבר לאוניברסיטה, אולין עבד כמומחה חיצוני עבור הארגון הכלכלי והפיננסי של חבר הלאומים בשלהי שנות ה-30 והפיק את הגורמים והשלבים של השפל הכלכלי העולמי (The Cause and Phases of the World Economic Depression) (1931) כדו"ח של חבר הלאומים, לצד בעיית הפיצויים הגרמנית (The German Reparations Problem) (1930) ומאוחר יותר מנגנונים ומטרות של בקרת מטבע (Mechanisms and Objectives of Exchange Controls) (1937) ו-בעיית ייצוב התעסוקה (The Problem of Employment Stabilisation) (1950). הוא נכנס לפוליטיקה השוודית כחבר פרלמנט מטעם עיריית שטוקהולם מ-1938 עד 1970, וכיהן תקופה קצרה כשר המסחר והתעשייה בשנים 1944–1945 תחת ממשלת הקואליציה של פר אלבין הנסון (Per Albin Hansson) בתקופת המלחמה — רגע נדיר של אחריות שלטונית בתוך קריירה שהוגדרה אחרת על ידי אופוזיציה.

מנהיג הליברלים

מ-1944 עד 1967, אולין הנהיג את מפלגת העם הליברלית של שוודיה, תוך מיצובה כאופוזיציה הפרלמנטרית העיקרית לסוציאל-דמוקרטים הדומיננטיים לאורך יותר משני עשורים שבהם מפלגתו מעולם לא תפסה את השלטון. זה היה, לפי כל מדד קונבנציונלי, רצף ארוך של תסכול אלקטורלי, אולם אולין השתמש בתפקיד כדי לשמור על אלטרנטיבה כלכלית ופוליטית ליברלית נוכחת ברציפות בחיי הציבור השוודי בשנים שבהן הסוציאל-דמוקרטים בנו את מדינת הרווחה השוודית המודרנית — טענה שהוא הפסיד בה פוליטית הרבה יותר מאשר ניצח בה, גם כאשר מחקרו הכלכלי זכה להכרה שבסופו של דבר תביא לו פרס נובל. הוא גם כיהן כנשיא המועצה הנורדית ב-1959 וב-1964, וקיבל את עיטור הצלב הגדול של מסדר כוכב הצפון ב-1965.

פרס נובל לכלכלה

בשנת 1977 העניקה האקדמיה המלכותית השוודית למדעים לאולין את פרס בנק ישראל לכלכלה לזכר אלפרד נובל, כשהוא חולק אותו עם הכלכלן הבריטי ג'יימס מיד (James Meade), "על תרומתם פורצת הדרך לתיאוריית הסחר הבינלאומי ותנועות הון בינלאומיות". כדאי לדייק לגבי הפרס הזה: פרס הכלכלה, שהוקם על ידי הבנק המרכזי של שוודיה ומנוהל לצד פרסי נובל המקוריים אך נפרד מהם רשמית, שונה לחלוטין בקטגוריה ובמוסד המעניק מפרס נובל לשלום שבו זכו עשורים קודם לכן השוודים יאלמאר ברנטין (Hjalmar Branting) (1921) ונתן סודרבלום (Nathan Söderblom) (1930) — ההכרה של אולין הייתה עבור כלכלה תיאורטית, לא עבור דיפלומטיה או עשיית שלום.

מדוע אולין מכונה גאון

הכישרון המיוחס לאולין הוא סוג מסוים של בניית מודלים כלכליים: לקיחת תופעה מהעולם האמיתי — מדוע מדינות סוחרות במוצרים שהן סוחרות — וצמצומה לקבוצה קטנה של משתנים (הון, עבודה, הקצאות גורמים) מדויקים מספיק כדי ליצור תחזיות שניתן לבחון, דיסציפלינה השונה ממתמטיקה טהורה או מהיסטוריה כלכלית תיאורית. הביטוי "פורץ דרך" בציטוט של ועדת פרס נובל משקף זאת: מודל הקסקר-אולין הפך, ובמידה רבה נותר, מסגרת הוראה סטנדרטית בכלכלה בינלאומית, שעדיין ניתנת לסטודנטים יותר מתשעים שנה לאחר פרסומו למרות האתגר האמפירי שלאונטיף הציב נגדו מאוחר יותר. הסיבוך הכנה הוא שאולין בנה על תובנה מוקדמת של הקשר במקום להתחיל מאפס, שההנחות של המודל עצמו ידועות כלא מציאותיות בדרכים המגבילות את כוח הניבוי שלו בפועל, ושארבעת העשורים שלו כמנהיג המפלגה הליברלית, חשובים היסטורית ככל שיהיו בתוך שוודיה, היו תיעוד של אופוזיציה מתמשכת ולא של הישגים שלטוניים — גאונות כאן מציינת בהירות תיאורטית ועמידות ולא ניצחון פוליטי או מקוריות חסרת תקדים מדף חלק.

מורשת

אולין מת ב-3 באוגוסט 1979 בשוודיה. מודל הסחר שלו נותר מוטמע בתוכניות לימוד לכלכלה ברחבי העולם, מקרה נדיר של מסגרת תיאורטית מאמצע המאה ה-20 שנלמדת ברובה בשלמותה, גם כאשר דפוסי סחר אמפיריים הפכו מסובכים יותר מההנחות הנקיות שעליהן הוא נשען. כהונתו הארוכה בראש הליברליזם השוודי, בינתיים, שמרה על מסורת כלכלית ופוליטית חלופית חיה לאורך העשורים שבהם מדינת הרווחה של שוודיה קיבלה את צורתה המודרנית — קריירה אופוזיציונית שהשפעתה קשה יותר למדידה מאשר תיאורמה, אך שעקביותה סייעה להגדיר את המשמעות של הליברליזם השוודי.