ברנרד מייבק (Bernard Maybeck): האדריכל שהפך מגבלות תקציב לאמנות

כאשר הנייר העמיד במים שברנרד מייבק הורה להשתמש בו עבור משטח בטון בברקלי נכשל והתקמט, רוב האדריכלים היו מפרקים אותו ומתחילים מחדש. מייבק הביט בקמטים, ראה בהם צורות פרחוניות והשאיר אותם כפי שהם — משטח בטון יצוק שמדריכים בכנסייה הראשונה של המדע הנוצרי (First Church of Christ, Scientist) עדיין מכנים "חלון טיפאני מבטון". אינסטינקט זה, להפוך תקציב של 35,000 דולר ופלטת חומרים תעשייתיים למקור של יצירתיות במקום למגבלה שיש להסתיר, הגדיר קריירה של שישים שנה שנעו בין פורמליזם של אקול דה בו-אר (École des Beaux-Arts), בנייה בגותיקה מעץ, וסגנון רדווד בהשפעה יפנית, מבלי להסתגר בסגנון חתימה יחיד.

מסדנת גילוף בעץ לבית הספר לאמנויות יפות (École des Beaux-Arts)

ברנרד ראלף מייבק נולד ב-7 בפברואר 1862 בעיר ניו יורק למשפחת מהגרים גרמנית; אביו עבד כגלף בעץ ומאוחר יותר תרם עבודות גילוף למלון פונסה דה ליאון (Ponce de Leon Hotel) בפלורידה, מה שהעניק למייבק הצעיר היכרות מוקדמת ומעשית עם אדריכלות דרך מלאכת יד ולא רק דרך תיאוריה. הוא המשיך ללמוד בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות (École nationale supérieure des Beaux-Arts) בפריז, שם ספג את עקרונות התכנון הקלאסיים שיעלו ויופיעו לאורך גוף עבודתו האקלקטי להפליא, ולאחר מכן עבד כשרטט עבור משרד האדריכלים הבולט של ניו יורק, קארר והייסטינגס (Carrère and Hastings).

הוראת דור בברקלי

מייבק עבר לברקלי, קליפורניה, בשנת 1892 והצטרף למשרדו של האדריכל א. פייג' בראון (A. Page Brown) בסן פרנסיסקו, שם ככל הנראה תרם למבנה קליפורניה בסגנון המיסיון בתערוכה העולמית של קולומבוס ב-1893. מ-1894 עד 1903 לימד שרטוט הנדסי ועיצוב אדריכלי באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שבין תלמידיו נמנו ג'וליה מורגן (Julia Morgan) — לימים אדריכלית טירת הרסט (Hearst Castle) — וויליאם וורסטר (William Wurster), ובכך ביסס את מעמדו כמשפיע מעצב על דור שלם של אדריכלים בקליפורניה עוד לפני שהוקמו המבנים הגדולים שלו.

הכנסייה שנבנתה בתקציב דל

הכנסייה הראשונה של המדע הנוצרי בברקלי של מייבק משנת 1910, שהיא כיום ציון דרך היסטורי לאומי, היא ההוכחה הברורה ביותר שלו להפיכת מגבלה להמצאה. בעבודה במסגרת תקציב מצומצם של 35,000 דולר בין 1909 ל-1912, הוא ערבב השפעות רומנסקיות, גותיות, יפניות, ביזנטיות וסגנון האמנויות והאומנויות (Arts and Crafts) למבנה אחד מגובש, נתמך במסבכים על עמודי בטון מסיביים הנושאים עץ אשוח דאגלס (Douglas fir) שנבחר בשל חוזקו ועמידותו באש, השתמש בלוחות תקרה מעץ רדווד ורצפות בטון במקום שיש, והחליף את עלי הזהב בצבע רדיאטורים מוזהב על העיטורים. הוא זיגג את החלונות בזכוכית בלגית שחושלה במכונה במסגרות פלדה תעשייתיות במקום בזכוכית צבעונית מסורתית — מתייחס לחומרי מפעל כביטוי אדריכלי לגיטימי חצי מאה לפני שזה הפך לאופנתי, וזו הסיבה שהבניין מצוטט כיום כניסוי מוקדם בעיצוב מודרניסטי שנבנה באוצר המילים של תנועת האמנויות והאומנויות.

ארמון האמנויות היפות

עבודתו הידועה ביותר של מייבק, ארמון האמנויות היפות (Palace of Fine Arts), נבנתה עבור התערוכה הבינלאומית פנמה-פסיפיק ב-1915 — רוטונדה מונומנטלית בעלת השפעה רומית ועמודים לצד לגונה מלאכותית. מייבק עצמו ייחס את הצלחתו הרגשית לא למחווה גדולה כלשהי, אלא להחלטות ספציפיות, כמעט של עיצוב במה: אי-השארת גג המחבר את הרוטונדה לבניין הגלריה, השמטת חלונות מקירות הגלריה, ומיקום עצים, פרחים ומים ישירות ליד הרוטונדה, כך שהמבנה דמוי החורבה הקלאסית נראה כמי שחוזר לחיק הטבע במקום לעמוד מופרד ממנו. למעשה, זו אדריכלות רומית המבויימת כקטע תיאטרון בתוך נוף קליפורני — תוצאה מתאימה לאדריכל שהקדיש חלק גדול מחייו הפרטיים לעיצוב תלבושות ותפאורות לתיאטרון חובבים במועדון הילסייד (Hillside Club) של ברקלי.

בנייה עם צלע ההר, לא נגדה

באמצעות מעורבותו במועדון הילסייד, מייבק עזר לקבוע עקרונות עיצוב שעיצבו את גבעות המגורים של ברקלי למשהו נבדל מרשת הרחובות הנוקשה של סן פרנסיסקו: מבנים צריכים לשפר, לא לדכא, את הגיאולוגיה, הצמחייה ובעלי החיים הקיימים באתר, ודרכים צריכות לעקוב אחר קווי המתאר של הקרקע במקום לכפות עליה תוכנית. בתי הגבעות שלו בברקלי בשכונת לה לומה פארק (La Loma Park), שנבנו לפי עקרונות אלו, הושוו לעבודות הדיור המשובחות ביותר של גרין וגרין (Greene and Greene). הוא עבד גם בקנה מידה עירוני ומוסדי גדול יותר — תוכניות מקיפות לעיירה ברוקינגס (Brookings), אורגון, ולמכללת פרינסיפיה (Principia College) באילינוי, יחד עם מועדון בוהמיין גרוב (Bohemian Grove) — תוך המשך שיתופי פעולה למגורים, כולל עבודה לצד ג'וליה מורגן על אחוזת וינטון (Wyntoon) של פיבי אפרסון הרסט (Phoebe Apperson Hearst).

מדוע ברנרד מכונה גאון

המקרה של מייבק כגאון אינו אינטלקטואלי במובן של תיאוריה או המצאת מערכות מבניות חדשות; זהו עניין של שיפוט חומרי ומרחבי המיושם בטווח יוצא דופן. הוא עבד בשטף על פני הקלאסיציזם של הבו-אר, תחיית הגותיקה, סגנון המיסיון, אמנויות ואומנויות בהשפעה יפנית, ומה שיוכר מאוחר יותר כפרוטו-מודרניזם, והתייחס לכל הזמנה, לפי שכנועו שלו, ככזו הדורשת "פתרון חדש לחלוטין" במקום החלת סגנון ביתי — משמעת שרוב האדריכלים בעלי קריירה של שישים שנה אינם מקיימים. מה שהופך את הטווח הזה ליותר מאקלקטיות לשמה הוא שהבניינים הידועים ביותר שלו הופכים אילוצים מעשיים, תקציב כנסייה קטן, ביתן תערוכה זמני שנועד להריסה, למקור ההשפעה הרגשית שלהם ולא למכשול שגבר עליו מאחורי הקלעים. משטח ה"פלוריפורם" (דמוי פרח) המאולתר מבטון בכנסיית ברקלי הוא העדות הברורה ביותר לעין של מעצב שיכולה לזהות תאונה כפתרון בזמן אמת.

טיעון הנגד הכן הוא שמייבק מעולם לא היה תיאורטיקן שיטתי ולא הותיר אחריו דוקטרינה מאחדת כפי שעשו בני דורו כמו פרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright); הגאונות שלו, ככל שיש כזו, חיה במעשים בודדים של שיפוט חומרי ומרחבי באתר עצמו ולא בעקרון בר-העברה, וזו בדיוק הסיבה שיצירותיו המהוללות ביותר — הכנסייה, ארמון האמנויות היפות — הן אובייקטים יחידאיים שקשה לשכפל, ולא זרעים של אסכולה. זוהי מגבלה אמיתית על היקף התביעה האינטלקטואלית שלו, אף שהיא בדיוק סוג של אינטליגנציית מלאכה — לדעת מה גיליון מקומט של נייר עמיד במים, או קיר גלריה חסר חלונות לצד מים דוממים, ירגיש בפועל לאדם העומד מולו — שתיאוריה לבדה אינה יכולה לייצר.

מורשת

המכון האמריקאי לאדריכלים (American Institute of Architects) העניק למייבק את מדליית הזהב שלו בשנת 1951, כסיכום לקריירה שעד אז נפרסה על פני כמעט שישה עשורים. הוא נפטר ב-3 באוקטובר 1957, בגיל 95, וקבור בבית הקברות מאונטיין ויו (Mountain View Cemetery) באוקלנד. מבני מייבק רבים, כולל בית רוס (Roos House), מועדון הפקולטה של ברקלי (Berkeley Faculty Club), ובית ההארחה פרסונס ממוריאל (Parsons Memorial Lodge) ביוסמיטי, נותרו ברשימה הלאומית של מקומות היסטוריים, ושכונות הגבעות של ברקלי עדיין נושאות את עקרונות התכנון המגיבים לאתר שהוא עזר לבסס שם.